במשך שנים היא הייתה שם – הבת שנשארה לצד האם, טיפלה בה במסירות עד יומה האחרון. שמונת אחיה, שכבר מזמן עזבו את הבית, לא חלקו איתה את העול, אבל אחרי שהאם נפטרה, הם בהחלט רצו לחלוק את הירושה.
בצוואתה קבעה האם כי כל רכושה, כולל חלקה בדירה שבה גרה, יעבור לבת שטיפלה בה. אבל אז התגלתה בעיה משפטית: הדירה כלל לא הייתה רשומה על שם האם, אלא רק על שם האב שנפטר שנים רבות קודם לכן, בשנת 1992.
האחים טענו כי מאחר שהדירה הייתה רשומה רק על שם האב, מחציתה עברה ליורשיו – כלומר, לכל ילדיו. מכיוון שכך, לטענתם, האם לא יכלה להוריש את הדירה כולה לבת אחת בלבד. מנגד, הבת טענה שהאם הייתה זכאית לחצי מהדירה מתוקף "הלכת השיתוף" – כלומר, בשל העובדה שההורים ניהלו חיי נישואים משותפים במשך עשרות שנים. אבל כאן התעוררה שאלה קריטית: האם אימם ידעה שהדירה רשומה רק על שם האב, או שהייתה בטוחה כל השנים שגם היא בעלת זכויות בה?
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענת האחים ודחה את התביעה על הסף. אבל הבת לא ויתרה וערערה לבית המשפט המחוזי, שם נקבע כי ייתכן שהתביעה כלל לא התיישנה. השופטים ציינו שהאם אולי לא הייתה מודעת לכך שהדירה נרשמה רק על שם האב, ולכן ייתכן שמרוץ ההתיישנות כלל לא התחיל בזמן פטירתו.
האחים לא קיבלו את ההחלטה והגישו בקשת ערעור לבית המשפט העליון – שם קיוו להפוך את ההחלטה ולשים סוף לתביעה אחת ולתמיד.
התרעות פיקוד העורף