במשך שנים היא הייתה שם – הבת שנשארה לצד האם, טיפלה בה במסירות עד יומה האחרון. שמונת אחיה, שכבר מזמן עזבו את הבית, לא חלקו איתה את העול, אבל אחרי שהאם נפטרה, הם בהחלט רצו לחלוק את הירושה.
בצוואתה קבעה האם כי כל רכושה, כולל חלקה בדירה שבה גרה, יעבור לבת שטיפלה בה. אבל אז התגלתה בעיה משפטית: הדירה כלל לא הייתה רשומה על שם האם, אלא רק על שם האב שנפטר שנים רבות קודם לכן, בשנת 1992.
האחים טענו כי מאחר שהדירה הייתה רשומה רק על שם האב, מחציתה עברה ליורשיו – כלומר, לכל ילדיו. מכיוון שכך, לטענתם, האם לא יכלה להוריש את הדירה כולה לבת אחת בלבד. מנגד, הבת טענה שהאם הייתה זכאית לחצי מהדירה מתוקף "הלכת השיתוף" – כלומר, בשל העובדה שההורים ניהלו חיי נישואים משותפים במשך עשרות שנים. אבל כאן התעוררה שאלה קריטית: האם אימם ידעה שהדירה רשומה רק על שם האב, או שהייתה בטוחה כל השנים שגם היא בעלת זכויות בה?
האם התביעה התיישנה?
האחים לא הסתפקו בטענות על עצם הבעלות, אלא טענו שהתביעה של אחותם התיישנה. לשיטתם, במידה ואימם רצתה לדרוש הכרה בכך שהדירה הייתה גם שלה, היא הייתה צריכה לעשות זאת בעוד בחיים – ולא כעת, לאחר מותה, באמצעות הבת.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענת האחים ודחה את התביעה על הסף. אבל הבת לא ויתרה וערערה לבית המשפט המחוזי, שם נקבע כי ייתכן שהתביעה כלל לא התיישנה. השופטים ציינו שהאם אולי לא הייתה מודעת לכך שהדירה נרשמה רק על שם האב, ולכן ייתכן שמרוץ ההתיישנות כלל לא התחיל בזמן פטירתו.
האחים לא קיבלו את ההחלטה והגישו בקשת ערעור לבית המשפט העליון – שם קיוו להפוך את ההחלטה ולשים סוף לתביעה אחת ולתמיד.
העליון מכריע: התיק לא נסגר
בית המשפט העליון, בהרכב השופטת דפנה ברק-ארז, דחה את בקשת האחים וקבע שהתיק יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה להמשך בירור. המשמעות: השאלה האם אימם ידעה שהדירה אינה רשומה על שמה, ואם כן – ממתי, תצטרך להתברר באופן מעמיק יותר.
מי שייצגו את הבת הם עורכי הדין בעז קראוס וברק קראוס שמסרו: "בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי זכותו של יורש לטעון בשם מי מהוריו, להלכת השיתוף לאחר עשרות שנות נישואים ואין לייחס לכך כל התיישנות".
