המוות הוא תופעה בלתי נמנעת, והמדע חקר את הדרכים הכואבות ביותר שבהן בני אדם עלולים למות, על פי תחקיר של DailyMail.com שחשף את הדרכים האכזריות ביותר למות לפי המדע. על פי נתוני ה-CDC, כמעט 10,000 אמריקאים מתים מדי יום, המסתכמים בכ-3 מיליון מקרי מוות בשנה. בעוד שרוב מקרי המוות נגרמים ממחלות לב וסרטן, ישנן דרכי מוות מזעזעות ומכאיבות במיוחד. 

אחת הדרכים הכואבות ביותר למות היא שריפה חיה. התהליך נמשך דקות ספורות, אך הן מייסרות במיוחד. האש גורמת לרקמות הרכות להתכווץ, מה שמוביל לקריעת שכבות העור - החל מהאפידרמיס החיצוני ועד להיפודרמיס העמוק. לאחר שהעור נשרף כליל, האש שורפת שרירים ושומן, גורמת להם להתכווץ, ומשאירה את האיברים הפנימיים חשופים. במצב זה, האיברים עלולים לרתוח או להתפרק.

העיניים גם הן עלולות לרתוח ולגרום לעיוורון. עם זאת, ברוב מקרי המוות משריפה (כ-80%), הסיבה העיקרית היא שאיפת עשן, שחוסמת את אספקת החמצן לגוף וגורמת לקשיי נשימה חמורים. בנוסף, קורבנות שריפה עשויים לשאוף כימיקלים מסוכנים מהעשן, כמו פחמן חד חמצני, שגורמים לבחילות, הקאות, כאב חמור ופרכוסים.

סכנה חמורה נוספת היא צלילה במים עמוקים. צוללנים שעולים לפני השטח במהירות רבה מדי עלולים לסבול מעוויתות שרירים קשות כאשר גזים תוקפים את המוח ועמוד השדרה. במקרים קיצוניים, הלחץ עלול אפילו לגרום לאיברים להיקרע מהגוף.

חשיפה לקרינה חמורה מהווה סכנה נוספת. היא עלולה לגרום לריאות להתמלא בנוזלים במהירות, ולעיניים להתייבש עד כדי כך שהן "בוכות" דם. למרות שמוות משריפה נקשר היסטורית למשפטי מכשפות ולדמויות כמו ז'אן ד'ארק, היו מקרים עדכניים של מוות בשריפה, כמו המקרה של מקסוול אזארלו, שהצית את עצמו ליד בית משפט במנהטן, וסבסטיאן זפטה-קליל, ששרף אישה ברכבת התחתית בארה״ב וצפה בה עולה באש.

שרף אישה למוות ברכבת התחתית בניו יורק (צילום: רויטרס)
שרף אישה למוות ברכבת התחתית בניו יורק (צילום: רויטרס)

הישאשי אוצ'י, עובד בן 35 במפעל לעיבוד דלק גרעיני בטוקאימורה, 70 מייל צפון-מזרחית לטוקיו, נחשב לאדם ה״רדיואקטיבי״ ביותר בהיסטוריה. בעוד שקרינה במנות קטנות משמשת לטיפול במצבים כמו סרטן על ידי הריגת תאים מזיקים, מקרהו של אוצ'י מדגים את ההשפעות הקטלניות של חשיפה קיצונית לקרינה.

האירוע הטרגי התרחש בשנת 1999, כאשר אוצ'י ושני עמיתיו עמדו ליד מיכל דלק. אחד מהם הוסיף 15 קילו של אורניום למעבד - כמות שהייתה פי שבעה מהגבול הבטוח. הצוות זכר הבזק פתאומי של אור כחול לפני שנפגעו מפיצוץ של קרינה. במקרים קיצוניים ונדירים כמו זה, מנות גבוהות של קרינה יכולות לשרוף את הגוף מבפנים החוצה. אוצ'י, שעמד מעל מיכל העיבוד, נחשף ל-17,000 מיליסיוורט (mSv) של קרינה - הכמות הגבוהה ביותר שתועדה אי פעם בחשיפה בודדת. לשם השוואה, גבול הבטיחות השנתי לעובדים הוא 20 mSv, כאשר 5,000 mSv נחשבים למנה קטלנית.

למרות שנראה בריא בתחילה, מצבו של אוצ'י הידרדר במהירות כאשר החשיפה הקיצונית לקרינה הרגה את תאי גופו מהר יותר מיכולת ההתחדשות שלהם. עורו החל להתקלף בשכבות עד שדלף גלונים של נוזלי גוף דרך הבשר החשוף. הריאות שלו התמלאו במהירות בנוזל בגלל פגיעה ברקמות, שגרמה לדליפת נוזלים מנאדיות האוויר.

הקרינה פגעה גם במערכת העיכול שלו, והרגה תאים שהיו אחראים על ספיגת מזון ותרופות, מה שגרם לו להפריש כמעט גלון של שלשול מדי יום. אוצ'י נזקק לעשרה עירויי דם ביום בגלל דימום פנימי מסיבי. בנוסף, הקרינה פגעה בבלוטות הדמע בעיניו, מה שגרם ליובש קיצוני שהוביל לנשירת עפעפיו ול״בכי דם״. לאחר 83 ימים של סבל בלתי נתפס, אוצ'י מת מכשל רב-מערכתי.

מקרי מוות מקרינה הם נדירים יחסית בארצות הברית. מאז מלחמת העולם השנייה, רק כ-50 אמריקאים מתו מהרעלת קרינה, כאשר רובם היו עובדים וכבאים במהלך אסון צ'רנוביל בשנת 1986.

בתמונה שמוצגת בציור ניתן לראות את הסקפיזם, שיטת עינויים עתיקה מפרס שהיוותה דוגמה מזעזעת למוות איטי באמצעות דבורים.

התהליך כלל הפשטת הקורבן והנחתו בין שני בולי עץ חלולים כשרק ראשו וגפיו בולטים החוצה. המענים היו מורחים דבש על גופו ועיניו, ומאלצים אותו לבלוע חלב ודבש כדי לגרום לשלשול. התהליך נמשך ימים ארוכים, כאשר דבורים וחרקים היו מטילים ביצים ואוכלים את הגוף באיטיות בעודו חי. לפי שרמיין ון וויק, מדענית פורנזית מדרום אפריקה, טכניקות עינויים כאלה תוכננו במיוחד להאריך את הסבל ולגרום לכמות מקסימלית של כאב. עם זאת, לא ברור כמה פרסים עתיקים מצאו את מותם בשיטה זו.

מקרה מודרני של מוות מחרקים התרחש בשנת 2022, כאשר לאשון תומפסון בן ה-35 נמצא מת בתא כלא בג'ורג'יה לאחר שנאכל חי על ידי פשפשי מיטה. על פי עורך דינו מייקל הארפר: "מר תומפסון נמצא מת בתא כלא מלוכלך לאחר שנאכל חי על ידי חרקים ופשפשי מיטה. תא הכלא שבו שוכן מר תומפסון לא היה ראוי לחיה חולה. הוא לא היה ראוי לזה".

למרות שנשיכות פשפשי מיטה בדרך כלל אינן קטלניות, נגיעות חמורות יכולות להוביל לאנמיה, שמפחיתה את כמות החמצן בדם ועלולה לגרום לכשל רב-מערכתי, במיוחד בלב שלא יכול לשאוב דם ביעילות לשאר הגוף. אף שחרקים גורמים למותם של כמיליון אמריקאים בשנה, רוב המקרים נובעים מתגובות אלרגיות לעקיצות.

אסון ביפורד דולפין ב-5 בנובמבר 1983 חשף את הסכנות הקיצוניות של תסמונת הדקומפרסיה, כאשר עבודות תחזוקה שגרתיות הסתיימו במותם המיידי של העובדים, כאשר אחד מהם אף ראה את איבריו עפים מגופו. התסמונת, הידועה גם כ״מחלת הדקומפרסיה״, מתרחשת כאשר אדם עובר במהירות מסביבת לחץ גבוה לנמוך.

התופעה נפוצה ביותר בצוללנים במים עמוקים שצוללים עם אוויר דחוס ממיכל, המאפשר להם לנשום באופן נורמלי. על פי אוניברסיטת הרווארד, בצלילה עם אוויר דחוס, הגוף קולט חמצן וחנקן נוספים. בעוד החמצן משמש לנשימה, החנקן מתמוסס בדם. הלחץ יורד ככל שמתקרבים לפני השטח, אך אם המעבר מתרחש מהר מדי, לחנקן אין מספיק זמן להתפנות מהדם.

במקרה אחד אף תועד צנחן צרפתי נועז ששבר שיא עולמי ב״צלילת מוות״ עם קפיצה של 44 מטרים למים. עלייה מהירה מדי לפני השטח מונעת מהחנקן להתפנות כראוי, וגורמת לו להתפשט בגוף, לפגוע בכלי דם ולחסום זרימת דם, תוך גרימת עוויתות שרירים חמורות וכאב עד שהאיברים מתים. באסון ביפורד דולפין, תקלה בתא דחיסה גרמה לדקומפרסיה נפיצה.

שלושה עובדים מתו כשדמם "רתח" כאשר חנקן מומס חזר למצב גזי, והשומן הצטבר והתמצק בעורקים, בוורידים, בלב ובכבד שלהם וגופותיהם התפזרו ברחבי התא. עובד אחד נדחף בכוח של 25 טון דרך פתח של 24 אינץ' ואיבריו התפוצצו מגופו. הדרך היחידה למנוע מחלת דקומפרסיה היא לחזור בזהירות לפני השטח כדי לאפשר זמן לחנקן להתפזר באופן טבעי. בין השנים 2006-2015, כ-600 אמריקאים מתו מצלילה, אם כי לא ידוע כמה מהם נפטרו ממחלת דקומפרסיה.