במקום לייחס את בקיעת ים סוף לנס אלוהי בלבד, המחקר מראה שצירוף של מזג אוויר קיצוני וגיאולוגיה מתאימה יכולים להסביר כל פרט בסיפור התנ"כי. בסיפור המקראי ובעיבודים קולנועיים כמו "עשרת הדיברות" או "הנסיך ממצרים", משה מצווה על מי ים סוף להיפתח לזמן מספיק כדי לאפשר לבני ישראל לברוח ממצרים.
המסורת מניחה שחציית ים סוף התרחשה במפרץ אילת (מפרץ עקבה), אחד האזורים העמוקים והרחבים ביותר של ים סוף. מפרץ זה מגיע לרוחב של כ-25 ק"מ בנקודתו הרחבה ביותר, עם עומק ממוצע של 900 מטר ועומק מקסימלי של כמעט 1,850 מטר. עם קרקעית כה עמוקה ובלתי סדירה, חציה רגלית של אזור זה נראית כמעט בלתי אפשרית, אפילו בעזרת כוח אלוהי.
מחקרים ארכיאולוגיים עדכניים יותר מצביעים על מיקום סביר יותר - מפרץ סואץ, המהווה את הזרוע הצפון-מערבית של ים סוף. מפרץ זה מפריד בין מצרים העיקרית במערב לבין חצי האי סיני במזרח, והוא רדוד הרבה יותר - עם עומק ממוצע של 20-30 מטר בלבד וקרקעית יחסית שטוחה, מה שהופך את החצייה לסבירה הרבה יותר.
לעומתו, חיילי פרעה שחיו על גדות הנילוס, נהר ללא גאות ושפל משמעותיים, לא היו מודעים לסכנות הללו, מה שהוביל אותם להיתפס כשהגאות חזרה במהירות.
בדיוק כמו שנשיפה על כוס קפה מזיזה את הנוזל קרוב לפני השטח לצד הרחוק של הכוס, לרוחות חזקות יש את הכוח להזיז גופי מים גדולים.
חישוביו של פרופסור פלדור הראו שרוח במהירות של 65-70 קילומטר לשעה (40-45 מייל לשעה) מכיוון צפון-מערב יכולה ליצור נתיב עבור בני ישראל. רוח כזו הנושבת במשך לילה שלם יכולה לדחוף את המים אחורה עד לכדי קילומטר (מייל אחד), להוריד את מפלס המים בכ-3 מטרים ולאפשר לבני ישראל לחצות על רכס תת-מימי.
עם זאת, יש קושי בהסבר זה שכן התנ"ך מציין במפורש "רוח קדים" (מזרחית), בעוד התיאוריה של פלדור מדברת על רוח צפון-מערבית. בעבודת המחקר המקורית שלו, פלדור טוען שהמונח העברי "רוח קדים" יכול להתפרש גם כרוח צפון-מזרחית או דרום-מזרחית, אך אם מתעקשים על כך שהרוח הייתה ממזרח, נדרש הסבר אחר, שכן התנ"ך קובע שהרוח באה מהמזרח, מה שאומר שסערה לא יכולה הייתה לדחוף את המים סביב ים סוף שכולם זורמים מצפון-מערב לדרום-מזרח.
דרוז פיתח מודל ממוחשב המראה שרוח מזרחית בעוצמה של 100 קמ"ש (62 מייל לשעה) הנושבת במשך 8 שעות הייתה מספיקה כדי לדחוף את מי אגם טאניס בחזרה לנילוס הפלוסיאקי. תהליך זה, הידוע כ-"wind setdown", מתרחש כאשר רוחות חזקות ומתמידות מעל גוף מים רדוד גורמות לדחיפת המים למעלה הרוח, ובכך חושפות יבשה זמנית. "מודלים אוקיינוגרפיים, ודו"ח משנת 1882, מראים שרוחות חזקות מעל דלתא מזרח הנילוס ידחפו שני מטרים של מים, וחושפים זמנית יבשה יבשה," אומר דרוז.
במאמר שפורסם ב-PLOS One, דרוז השתמש ברשומות היסטוריות וראיות גיאולוגיות כדי לשחזר איך אגם טאניס היה נראה בתקופות התנ"כיות. המבנה הגיאוגרפי של אגם טאניס היה מספק "מנגנון הידראולי לחלוקת המים", מה שהיה מאפשר לבני ישראל ללכת עם "חומות" של מים משני צדדיהם, בדיוק כפי שמתואר בתנ"ך. הרוח הייתה דוחפת את המים בחזרה לנילוס תוך פיצולם סביב חצי האי, וכך נוצר גשר יבשה ברוחב 5 ק"מ (3 מייל) שהיה נשאר פתוח למשך כ-4 שעות.
זמן זה היה מספיק לבני ישראל לעבור את המרחק של 3-4 ק"מ (1.8-2.5 מייל) מחצי האי סתרום (Sethrum) לאזור הידוע כקדוע (Kedua) בצד השני. אף שדרוז מודה שהליכה במשך 4 שעות בסופה של 100 קמ"ש "אינה חוויה נעימה", הוא טוען שזה עדיין בטווח המהירות המקסימלית שקבוצה של מבוגרים וילדים יכולה להתמודד איתה. הוא מביא דוגמה אישית: "כשבולדר חווה רוחות צ'ינוק חזקות בחורף, אני יוצא למגרש החנייה של המעבדה שלי, מרים את המעיל מעל ראשי, ומנסה ללכת ישירות מול הרוח. אני יכול להישען קדימה ולחצות את מגרש החנייה!"
אולם, דרוז טוען שהסבר זה אינו מתאים לסיפור המקראי, שכן דיווחים מודרניים על צונאמי מראים שתקופת הגאות והשפל של הגל נמשכת פחות משעה - זמן שלא היה מספיק לבני ישראל להשלים את חצייתם. דרוז מציין: "דיווחים מודרניים של צונאמי מראים שתקופת הגאות והשפל של הגל היא פחות משעה אחת. תקופת גל זו לא תתאים לנרטיב בשמות יד, המציין שלמשה ולבני ישראל היו מספר שעות להשלים את החצייה שלהם." בנוסף, הצונאמי לא היה יוצר תעלה עם "חומות מים" משני הצדדים כפי שמתואר בתנ"ך.
נסיגת צונאמי הייתה חושפת חלק מקרקעית הים, אבל היא לא הייתה עושה זאת לזמן מספיק ארוך כדי שבני ישראל יבצעו את החצייה. לכן, אם רוצים להסביר את הסיפור התנ"כי של תופעות טבע, צונאמי אינו מתאים. ההסבר הטוב ביותר לסיפור התנ"כי, לפי דרוז, הוא שמשה הוביל את בני ישראל דרך דלתא הנילוס במהלך סופה לאחר ש-wind setdown פינה גשר יבשה.
התרעות פיקוד העורף