האם אי פעם רציתם לדעת מה מישהו חושב, או מהם המניעים שלו? בין אם זה עמית לעבודה, מישהו שאתם מחבבים, או פשוט חבר ותיק שלא ראיתם זמן רב. אמנם אין לנו כוחות טלפתיים ואיננו יכולים לקרוא מחשבות, אבל אנחנו יכולים לקרוא אנשים כדי לקבל תובנות, תוך התחשבות בדברים כמו שפת גוף, רמזים לא מילוליים, ואיך הם אומרים דברים – לא רק מה הם אומרים. זה לא מדע מדויק, וכל אחד שונה, אבל אם ברצונכם לדעת איך לקרוא אנשים כמו ספר, זוהי נקודת פתיחה מצוינת.
ראשית, מה פירוש לקרוא אנשים? בעיקרון, זו היכולת להבין מישהו טוב יותר דרך רמזים לא מילוליים, תקשורת והתנהגות – אתם לא רק שומעים מה הם אומרים, אלא מסתכלים על מי הם דרך שפת הגוף שלהם, טון הקול והבעות הפנים. אלברט מהרביאן גילה ב-1981 שהבעת פנים מהווה 55% בכל הנוגע לכמה מישהו מחבב, בעוד שטון הקול מהווה 38%, והמילים בהן הם משתמשים מהוות 7% – מה שמראה עד כמה משמעותי יכול להיות לחרוג מעבר למה שאנשים אומרים.
כשקוראים אנשים, זכרו שאתם מתמודדים עם בני אדם. כל אחד שונה, ולכולנו יש דפוסי התנהגות משלנו. צרו קו בסיס של התנהגות נורמלית של אנשים—אם הם לעתים קרובות משלבים זרועות, מסתכלים על הרצפה, מגרדים את ראשם—ואז חפשו כל סטייה מהנורמה שלהם. אם שמתם לב שהם לעתים קרובות עושים דבר מסוים כשהם עצבניים, והם עושים זאת באופן תדיר יותר בשיחה זו, מה זה עשוי לומר לכם?
"שפת גוף עקבית תציג לכידות בין הבעת פנים, תנוחת גוף ותנועה. פנים נרגשות, פוזה נרגשת, תנועות נרגשות יכולות לספר לכם הרבה כשמוצגות יחד", אומרת הוניגמן. "שפת גוף לא עקבית, כמו חיוך שמשתנה לעיוות, או ידיים מתפתלות שפתאום נופלות לצדדים, מראות שהאדם מנסה להסתיר איך הוא באמת מרגיש".
בעוד שהבעות פנים הן רמזים רגשיים חשובים, הן יכולות להיות מעודנות, דו-משמעיות, ומושפעות מגורמים כמו עייפות, אי נוחות, ריכוז, והבדלים אישיים ו/או תרבותיים. ד"ר סטרטינר מתארת זאת כנקודת פתיחה טובה, ומסבירה: "מישהו שעומד זקוף עם חזה פתוח וכתפיים לאחור בדרך כלל נראה בטוח ונוח. בניגוד לכך, כתפיים מכווצות או תנוחה שפופה יכולות להצביע על חוסר ביטחון, התגוננות או תשישות".
לעתים קרובות, אנשים יחקו אחרים. יש לנו נוירונים במוח שיורים כשמישהו מחקה אותנו או כשאנחנו מחקים מישהו אחר. כשהאדם שאנו משוחחים איתו מחייך, שרירי החיוך בפנים שלנו עצמנו מופעלים, לדוגמה. אז, אם מישהו לא מגיב בהדדיות ולא מחקה אותנו, זה עשוי להצביע על כך שהם לא אוהבים אותנו או לא מרוצים מאיתנו מסיבה כלשהי.
"המילים הספציפיות שאדם משתמש בהן יכולות לחשוף איך הוא מרגיש או מה הוא מעריך. למשל, שימוש תדיר ב'אני' עשוי להצביע על התמקדות עצמית או בעלות על נקודת המבט שלהם, בעוד שהרבה שפת 'אנחנו' מרמזת על מנטליות יותר קולקטיבית או מכוונת צוות", אומרת ד"ר סטרטינר.
"הנשימה מואצת כשאנחנו נרגשים ומאטה כשאנחנו רגועים. לאנשים שתמיד נרגשים נוטות להיות כתפיים מורמות, מה שיכול להיות סימן למתח או שהם אקסטרוברטים קיצוניים", אומרת ריילטון.
הוניגמן אומרת: "הטעות הנפוצה ביותר כשמנסים לקרוא אנשים או לברר את כוונותיהם האמיתיות, היא להתמקד בחלק בודד של שפת הגוף או הבעת הפנים שלהם, במקום לקרוא את האדם כמכלול". כשמנסים לקבוע אם מישהו שמח למשל, חיוך עם עצמות לחיים מורמות ועיניים מצומצמות בפנים מלאות שמחה הוא התחלה טובה, אבל הרמזים האלה אינם מספיקים כלל. אנחנו רוצים שתהיה שפת גוף תואמת לאורך כל התרחיש.
"אנשים רבים ייתפסו לרמז אחד ויסיקו מה הם מאמינים שהאדם מרגיש, אבל נדרשת אקסטרווגנזה שלמה של שפת גוף קוהרנטית, כדי להבין מישהו נכון", מוסיפה הוניגמן.
כשקוראים אנשים, חשוב לזכור ששפת גוף אינה שפה במובן האמיתי – לרוב הרמזים הלא-מילוליים אין הגדרות ברורות כמו למילים. מחווה או הבעה עשויות לא תמיד לסמל את אותו הדבר, לכן אל תשכחו להתחשב באדם ובהקשר הרחב יותר. התאימו את המחווה עם המילים והבעת הפנים כדי לקרוא מישהו בצורה הטובה ביותר. אם מישהו מפהק, למשל, הוא עשוי להיות פשוט עייף. אם מישהו מקיש ברגלו, הוא עשוי להיות עצבני. אבל אם זה לא מלווה במחוות עצבניות אחרות, זה יכול לסמן משהו אחר.
ד"ר סטרטינר מוסיפה: "בעוד שהבעות פנים הן רמזים רגשיים חשובים, הן יכולות להיות מעודנות, דו-משמעיות, ומושפעות מגורמים כמו עייפות, אי-נוחות, ריכוז, והבדלים אישיים ו/או תרבותיים", ואותו הדבר נכון גם למחוות בכל הנוגע להבדלים תרבותיים. מחווה עשויה לסמל דבר אחד בתרבות אחת, ומשהו אחר לגמרי באחרת.
תתרגלו על הקרובים והיקרים לכם ביותר, אנשים שאתם כבר מכירים היטב ויכולים לחוש מתי הם אומרים אמת ומתי לא. זכרו, גם, שמישהו עשוי להיות עצבני אם הוא מרגיש שהוא נחקר או עומד להיכנס לצרות, לכן אל תפרשו את העצבנות הזו כמשהו אחר. אם מישהו מציג התנהגויות שעשויות להיות חשודות, זה עשוי להיות פשוט שהם עצבניים. אם הם נמנעים מקשר עין, זה יכול להיות בגלל נורמות תרבותיות, או שהם פשוט ביישנים.
לא כולם יתנהגו באותה הדרך, גם. כפי שד"ר סטרטינר אומרת: "לאנשים יש תכונות אישיות ייחודיות, רקע תרבותי ומנגנוני התמודדות. לדוגמה, אנשים שקטים או מסויגים עשויים לא להיות חרדים—הם עשויים פשוט להיות מופנמים. הנחות המבוססות על נורמות התנהגות שלכם יכולות להוביל לטעויות בשיפוט."
"זה איך אנחנו יוצרים קשר ראשוני", אומרת ריילטון על העיניים. "הרמת גבות היא סימן שאנשים מתעניינים, או אפילו שהם נמשכים למישהו, וזו תנועה שקשה לשלוט בה. מצמוץ קצת יותר קשה לקרוא. זה השינוי בדפוס המצמוץ שייתן רמזים".
גם אם אינכם מתאמנים דווקא על אנשים שאתם מכירים, כדאי להסתכל סביבכם במקומות ציבוריים. אם אתם רואים קבוצת חברים, הסתכלו על שפת הגוף שלהם. הוניגמן מציעה לנהל יומן תצפיות, כדי שתוכלו ללמוד תוך כדי.
בעוד שאפשר להשתפר בקריאת אנשים, אל תצפו להיות מושלמים. אנחנו מתעסקים עם בני אדם כאן, ויש כל כך הרבה משתנים שנכנסים למשחק. מישהו יכול להיות ביום רע, להיות יותר עצבני ממה שאתם מבינים, או שיכולים להיות דברים מעודנים שאתם לא קולטים אפילו עם הרבה אימון.
התרעות פיקוד העורף