בכל פעם שהחמאס מחליט להפיץ סרטון מצולם של החטופים, הבטן מתכווצת ובשנייה אחת נוצרת תחושה עמוקה של חנק וקושי להכיל את מה שרואים. לתחושתי, כאילו סוגרים לי את אספקת החמצן. כולנו יודעים שהחמאס מפיץ סרטונים אלו לטובת לוחמה פסיכולוגית ותעמולה – מה שמכונה בעולם הביטחון "טרור פסיכולוגי".

אומרים שהנפש מתרגלת להכול, אפילו לזוועות הנוראיות ביותר, במיוחד כשאנחנו יודעים שהמטרה היא תעמולה והפחדה. אבל במקרה של החטופים, אני מתקשה להאמין שמישהו יכול להתרגל. בכל אופן, אני מדברת בשם עצמי – אני מתקשה לנשום בכל פעם מחדש.

כשאני מתבוננת בווידאו של החטופים, אני מחפשת את הפער בין האמת שלהם לבין מה שדרשו מהם להגיד. אתמול הופץ סרטון של יוסף חיים בוחבוט ושל אלקנה בוחבוט, שחטופים בעזה כבר 536 ימים, כמעט שנה וחצי של סבל בלתי נתפס.

בכתבה זו אתייחס לחטוף אלקנה בוחבוט בלבד, מאחר וקיבלתי פנייה מאחיו לנתח את מצבו הרגשי של אלקנה. שפת הגוף היא שפת הרגש והנפש, שפת התת-מודע. הגוף שלנו מגיב כל הזמן - הוא מגיב למילים שיוצאות לנו מהפה, והוא גם מגיב תגובה פיזיולוגית רגשית למילים שנאמרות לידינו על ידי אנשים אחרים.

בתחילת הסרטון החטוף יוסף חיים מדבר, אך לא ניתן להתעלם מהתגובה הפיזיולוגית של אלקנה. הוא יושב לידו מהנהן בראשו, ולמעשה מהנהן לאישור עם כל גופו. את המצוקה ניתן לחוש בטונוס השרירים הגבוה והמכווץ. כשיוסף מדבר על ההפגזות ועל הסכנה לחייהם, הוא מדייק ומקבל אישור מוחלט מאלקנה.

אלקנא מגיב לדברים של יוסף (צילום :ללא קרדיט)

אולי ביקשו מהם להגיד את הדברים הללו, אבל הם אמיתיים לחלוטין. במקרה הזה אין זיוף - החטופים שלנו בסכנת חיים אמיתית ומוחשית, לא רק בגלל חמאס אלא גם בגלל ההפצצות של צה"ל. זו לא עוד קלישאה או ניסיון להפחדה, זו המציאות והיא קשה מנשוא!

המשך הניסוח לכתבה שלך, עם התייחסות לחלק הבא של הסרטון: המשך הסרטון נראה כי אלקנה הוא זה שמדבר. הוא צועק ודורש שיתנו לאסירים, כלומר לחטופים, לדבר, או יותר נכון - שישמעו את מה שיש להם להגיד על הסכנה, הקושי, הרעב, ההתעללויות והפחד שהם חווים שם יום-יום.

אלקנה מדבר בתקיפות, אבל אל תטעו - הוא לא כועס! ההבעה היחידה שניתן לראות על פניו היא עצב. התנועות החדות וטונוס השרירים המכווץ מעידים על הסטרס העצום שהוא נמצא בו. זוהי תגובה פיזיולוגית אותנטית לחלוטין למצב קיצוני ובלתי נסבל בו הוא נמצא.

עצב עמוק (צילום :ללא קרדיט)

בהמשך המשפט, כשאלקנה אומר שאין תקווה ושהיום הוא רק מספר, דווקא הגוף שלו מספר סיפור אופטימי - הפוך מהמילים שנדרש להגיד. אנחנו רואים שכשהוא אומר את המילה "תקווה" וגם כשהוא אומר שהיום הוא ״סתם מספר״, אלקנה עוצם את העיניים עצימה מלאה!

לא איבד תיקווה ולא מקבל את זה שהוא עוד מספר (צילום :ללא קרדיט)

מחווה גופנית זו מעידה על חוסר רצון לקבל את המסר שהמילים מעבירות. כלומר, הוא לא מקבל את זה שאין תקווה! ולא מקבל את העובדה שהוא רק מספר!

איזה גיבור!!!

זהו הפער המרתק והמרגש בין המילים המוכתבות לבין האמת הפנימית. גם במצב הבלתי אפשרי שבו הוא נמצא, אלקנה מצליח לשדר - דרך שפת גופו - שהוא לא נשבר. שהוא עדיין מאמין. שהוא יותר מסתם מספר.

אלקנה בעיקר עצוב לא כועס (צילום :ללא קרדיט)

כשאלקנה פונה בדברים לאוהד, קולו נשבר והבעת עצב (חיבור של הגבות כלפי מעלה) נסוכה על פניו. זהו רגע אוטנטי ואמיתי לחלוטין - אין שם כעס, רק קושי ועצב גדול.

בהמשך, כשאלקנה כביכול "דורש" מאוהד לדבר, ונדמה כי הדרישה באה לצד כעס או טרוניה שאוהד לא עושה מספיק... כאן כבר מדובר במשחק. אנחנו רואים כי בהמשך ה"דרישה", כשאלקנה יצעק לאוהד שהוא חזר לאישה ולבנות שלו והוא לא, אלקנה שוב עוצם עיניים עצימה מלאה. כלומר, הוא אינו מחובר בשום צורה למילים הללו.

אלקנה לא באמת כועס על אוהד (צילום :ללא קרדיט)

זהו סימן מובהק לכך שאלקנה מבצע כאן תפקיד שהוטל עליו - להאשים את אוהד,  אבל גופו מספר לנו את האמת: הוא לא באמת מאשים את אוהד. הוא לא באמת מאמין שמשפחתו או אוהד לא עושים מספיק. עצימת העיניים שלו היא מעין מחאה שקטה, דרכו לומר: "אני אומר את זה כי אני חייב, אבל אני לא באמת מאמין בזה".

חוסר אונים , עם עצב (צילום :ללא קרדיט)

מבעד למסר המוכתב, גופו של אלקנה מספר סיפור מורכב. לאחר 536 ימים בשבי, הסטרס והטראומה ניכרים בשריריו המכווצים ובקולו הנשבר. אך גם בתוך הגיהינום, עצימת עיניו כשנדרש להאשים את יקיריו מעידה על כוח פנימי מדהים - הוא עדיין מסרב להפוך ל"רק מספר". אלקנה מגן על זהותו ומשפחתו בנפשו, אך גופו צועק אמת אחת ברורה: מצבו קריטי והוא זקוק לעזרה עכשיו.