ביום הזיכרון, היום הכי רגיש במדינת ישראל, אנחנו עדים מחדש לכמה החברה שלנו קרועה לחלקים. האנשים שמשרתים בצבא, במילואים, הולכים לעבודה כל יום, לומדים תורה (יש כאלה שגם הולכים לעבודה וגם לומדים תורה!), עומדים בפקקים, משלמים מיסים - מרגישים שהמדינה שלהם נגנבה. אין דין ואין דיין. אף אחד במדינה הזאת לא יכול לעשות כלום בלי לקבל צעקות מהצד השני על כך שהוא בוגד והרס את המדינה.
ביום הכי כואב בשנה, יום הזיכרון, אזרחי מדינת ישראל לא הצליחו לכבד את זכר הנופלים. בין אם זה בטקס זיכרון אלטרנטיבי אליו הגיעו עשרות מתפרעים ופגעו בנוכחים שניסו לציין את היום הכואב בדרכם, או בטקס הזיכרון בהבימה כשמעצר של חשוד שניסה לפרוץ למקום הפך לכאוס מטורף שהנכיח עוד את הפוסט טראומה שלנו. בשני הצדדים, כולנו מרגישים שהכל הקצין.
ייתכן שבשנים האחרונות זה הקצין. אנחנו פתאום עדים לכל הדעות הללו ברשתות החברתיות. אנחנו קוראים את מי שחושב אחרת מאיתנו ודומה לנו ונדהמים. ״איך הם מסוגלים לחשוב ככה?״ או ״איך הם יכולים להגיד דבר כזה על החטופים או על החיילים או על החרדים?״, כולנו בהלם.
אנחנו לא מחכים שהעיתון ירד לדפוס, אנחנו עדים להכל בזמן אמת בשידור חי בפייסבוק או בטלוויזיה. אבל המציאות של היום לא שונה בהרבה משל פעם, אולי הזמינות היא אחרת ואנחנו צורכים תוכן חדשותי לווריד. אבל, חשוב להגיד, בכל שנה היו תקיפות בטקסי זיכרון אלטרנטיביים, בכל שנה משפחות שכולות עצרו טקסים ממלכתיים בכאב ובבקשה שהפוליטיקאים לא ידברו על הקרובים שלהם בטענה שהם מבזים את הנופלים. מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש.
זה מרגיש שאולי זו מהותה של העם היהודי, להיות בסכסוך עצמי לנצח, איך אמרו חכמינו? שני יהודים, שלוש דעות. פעם סיפרו לי בדיחה, בטח גם אתם שמעתם עלייה: ״יהודי אדוק נתקע לבדו על אי בודד במשך שנים רבות. כאשר הוא סוף סוף ניצל, המחלצים מבחינים שהוא בנה שלושה מבנים: בית מגורים ושני בתי כנסת. המחלצים שואלים אותו: ׳אם היית לבד, למה בנית שני בתי כנסת?׳, היהודי משיב: ׳האחד הוא בית הכנסת שבו אני מתפלל. השני? לשם אני לא אכנס לעולם!׳״.
לעם היהודי הרבה פנים ודרכים. הבעיה היחידה היא שלעיתים אנחנו שוכחים לכבד את אלה שחושבים אחרת מאיתנו. כל אחד מאיתנו הגיע מבית אחר, ממסורת אחרת. מדינת ישראל היא קיבוץ גלויות של התרבויות היהודיות השונות שהתפתחו בגלות כשניסינו לשמור על האמונה שלנו, כשנאלצנו להסתתר ולהיטמע בין עמים אחרים, שמרנו על היהדות שלנו מכל משמר. גם אני דור לעולים חדשים שהגיעו לכאן רק בשנות ה-90, גם אני נולדתי למסורת אחת ובבגרותי גיליתי את שאר המסורות של שאר העדות המופלאות שמחברות בין ארץ ישראל שלנו.
אולי, רק ביום אחד, ביום הזיכרון, נרשה לעצמנו לכבד ולא לכעוס. נרצה להיות ביחד ולקוות לעתיד טוב יותר. נכון, המציאות היא כואבת, מלאה בדם, בצעירים שנפלו מלחמה אחרי מלחמה בשביל המדינה שלנו, אלפי משפחות נכנסו בשנתיים האחרונות למעגל השכול, פוליטיקאים עושים צחוק מכספי המיסים שלנו ולא נראה שיש תקווה באופק. אבל אולי, רק ביום הזיכרון הזה, ננסה להאמין, למען הנופלים, שנצליח לקיים כאן עתיד טוב יותר.
כי בסופו של דבר, הצלחנו להקים מדינה, הצלחנו להפוך למעצמה צבאית וכלכלית. העם היהודי הגיע לציון אחרי אלפיים שנה, בואו נכבד את המעמד הזה ואחד את השני.
התרעות פיקוד העורף