אריאנה רודריגז, אם לשלושה בת 35 מניו יורק סיטי, הפכה את חיפוש האוצרות בפחי אשפה לאמנות של ממש. בששת החודשים האחרונים בלבד, היא מצאה פריטים בשווי משוער של 30 אלף דולר, ביניהם פריטי יוקרה כמו מעיל ברברי וינטג' בשווי 500 דולר, נעלי פראדה בשווי 900 דולר, ואפילו פסנתר Sohmer & Co שערכו נע בין 3,000 ל-10,000 דולר. "זה כמו ציד אוצרות בכל פעם", היא מתארת בהתלהבות למגזין NYpost. "אני נהנית מכל היבט - זה הריגוש של זה".
דרכה של אריאנה כ"צוללת פחים" החלה לפני שלוש שנים כאשר הצטרפה לקבוצה של מסירת חפצים בשכונתה בפייסבוק. שם נחשפה לתופעת ה"ספוטינג" - איסוף פריטים שהושארו ברחוב. בהתחלה, היא מצאה צעצועים ובגדים על המדרכות עבור ילדיה בני השש, השלוש והשנתיים. "התחלתי להתלהב מזה מאוד", היא מספרת. רק לפני כחצי שנה העמיקה את החיפושים והחלה לחפור בשקיות אשפה ובפחי זבל בחיפוש אחר אוצרות נוספים.
מעבר לערך הכספי, אריאנה מונעת מתשוקה לקיימות ושימור. "החלק הגדול ביותר הוא הרצון העמוק שלי לשמור על דברים", היא מסבירה. היא אינה שומרת את כל מציאותיה - חלק ניכר מהפריטים היא תורמת לכנסייה המקומית עבור אנשים נזקקים, במיוחד מזון שלא פג תוקפו, שמיכות ובגדים. צעצועים וחומרי יצירה היא משאירה לילדיה, ואת השאר היא מוכרת בעסק הווינטג' שלה.
הממצאים של אריאנה מרשימים בהיקפם ומגוונם. רק החודש היא מצאה שקית מלאה משחקים בשווי 200 דולר וכיסא אוכל Stokke לילדה הקטן בשווי 397 דולר. "מצאתי פריטים מדהימים - מראות, שידות לילה, כל מה שתרצו", היא מפרטת. "מצאתי תכשיטים - אנשים זורקים זהב אמיתי. אפילו מצאתי כסף בזבל. מצאתי תיק מסמכים של Bally - אני חושבת שהוא משנות ה-60".
אריאנה מעריכה שערך כל הפריטים שראתה (לא רק אלה שלקחה) מגיע למאות אלפי דולרים. היא משתדלת לצאת לפחות פעם בשבוע לצלילת פחים, למרות האתגר לשלב זאת עם חיי ההורות. "זה איכות על פני כמות", היא מדגישה. כיום, 80-90 אחוזים מחייה מבוססים על פריטים מיד שנייה.
בניגוד לדימוי הרווח של מחטטי אשפה שנתפסים כהומלסים, אריאנה מקפידה על הופעה מטופחת גם בעת חיפושיה. "אני תמיד מתלבשת יפה כשאני יוצאת מהבית. אני צדה בזוהר מלא - עם התלבושת המלאה שלי", היא מתגאה. למרות הביקורת מצד מטרידנים הטוענים שהיא תקבל "פשפשים" ושפעילותה "מגעילה", אריאנה נשארת איתנה בדעתה: "זה יותר מביך לצרוך יתר על המידה ולזרוק הכל".
אריאנה שואפת להסיר את הסטיגמה מהעיסוק שלה. "כל אחד יכול לעשות זאת", היא אומרת. "אני מקווה שהסטיגמות יוסרו - אין שום דבר רע בזה". אפילו בעלה, אריק, בן 35, שעובד כסוחר יומי, הצטרף למאמציה. עבורה, החוויה היא הרבה מעבר למציאת חפצים בעלי ערך: "זה כמו צלילה אחר זהב - לעולם לא תדעי מה תמצאי. כשאת בחוץ עושה חיפוש זבל תראי את כל חייו של מישהו. יש בזה מרכיב היסטורי שלם".