ריסיה כתבה את המכתב בזמן שלקחה קורס קיץ בעיר טרנוב, הרחוקה כ-700 ק״מ מהחוף שבו נמצא הבקבוק. המכתב מופנה לאהובה, שאותו כינתה בכינוי החיבה "הארנב האהוב שלי". דרך מילותיה, ניתן להרגיש את הכמיהה העמוקה אל אהובה והבדידות שחשה במקום הזר.
"יקירי, אני אגואיסטית נוראה, אני כותבת רק על עצמי, אבל עליך אני חושבת כל הזמן", הודתה ריסיה בכנות המאפיינת אוהבים צעירים. היא תיארה את ימיה הארוכים ולילותיה חסרי השינה, כשכל רעש של אופנוע מעורר בה זכרונות ממנו: "כל שאגת של אופנוע (ויש כאן הרבה כאלה) מעוררת זכרונות ממך דרך החלון אל הפארק הפרוש לפני".
המכתב חושף לא רק אהבה עזה, אלא גם זכר של טינה וייאוש. ריסיה כתבה על הזמן הרב שעמד לרשותה: "יש לי הרבה זמן לחלומות כי הרצאות הן רק מ-9 עד 14:00 ושאר הזמן נתון לרשותי". אך במקום להיות מברכת על הזמן הפנוי, היא הביעה קנאה כלפי החירות של אהובה: "אתה יכול ללכת לכל מקום שתרצה, אבל אני יושבת לבד".
נראה שהמערכת היחסים ביניהם הייתה עדיין חדשה יחסית. ריסיה הרגישה צורך להסביר לו את אופיה: "אני מבטיחה לך שאני שקטה וצנועה, אני לא יוצרת היכרות עם אף אחד - אני פשוט נמנעת מגברים". היא תיארה את עצמה כמישהי שמעדיפה בדידות: "אין לי רצון לבילויים או לטיולים. אין כאן אף אחד מוכר".
השנים עברו, הדיו דהה, אך הרגשות שנשארו כלואים בבקבוק הזכוכית עדיין חיים ומרגשים. הגילוי עורר סקרנות רבה ברשת, כשאנשים מנסים לפתור את החידה: מה קרה לריסיה ול"ארנב" שלה? האם אהבתם שרדה את מבחן הזמן, או שנותרה רק כזכר מתוק במכתב ישן?
הילדים שגילו את המכתב לא הסתפקו במציאה המרגשת. הם יצרו קשר עם מוזיאון בטרנוב, מקום מגוריה של ריסיה, בתקווה למצוא אותה או את הצאצאים שלה. אולי, אחרי 66 שנים, הבקבוק יביא לאיחוד מחדש - אם לא של האוהבים עצמם, אז לפחות של זכרונותיהם.
הסיפור מזכיר לנו שאהבה אמיתית קיימת מעבר לזמן ולמרחב. מכתב שנכתב בקיץ של 1959 על ידי אישה צעירה ומאוהבת, מצא את דרכו אל לבובתיהם של אנשים בשנת 2025, מוכיח שיש דברים שזמן לא יכול להעלים.
התרעות פיקוד העורף