שוב אזעקה. כולם ממהרים למקלטים, מקשיבים לבומים, מדברים עם השכנים על המצב. בו בזמן – שולחים הודעות למשפחה ולחברים, מתעדכנים בקבוצות ובאתרי חדשות, בודקים אם היו פגיעות. תקופת המלחמה מדגימה לנו איך אנחנו נעים כל הזמן בין שני מרחבים – הפיזי והדיגיטלי.
עבור בני נוער, השילוב הזה בין פיזי לדיגיטלי הוא לא רק תגובה למצב, אלא חלק בלתי נפרד מהחיים עצמם. המרחב הדיגיטלי הוא לא רק אמצעי, אלא מרחב חיים שבו הם לומדים, יוצרים, מתקשרים, משחקים, ובונים את הזהות האישית והחברתית שלהם.
על פי דו"ח האינטרנט של בזק לשנת 2024, בני נוער ב-2015 בילו בממוצע 7.9 שעות ביום מול המסך. עד 2023, הנתון הזה זינק ל-12.1 שעות ביום. בזמן מלחמה, כשמערכות החינוך והפנאי מושבתות, השהות ברשת עולה עוד יותר.
דווקא בתקופות משבר, האינטרנט מספק לבני נוער עוגן של יציבות. כשהעולם מתערער, הרשת נותרת נגישה, מוכרת ו"נורמלית". תמיד יהיו סרטונים חדשים בטיקטוק, תמיד יהיה מישהו מהצד השני של המסך. הרשת מספקת לבני נוער המשכיות, קהילה, תמיכה ואסקפיזם בתקופה הקשה.
בו זמנית, בני נוער רבים נחשפים למידע על המתרחש בארץ ובעולם דרך הרשתות החברתיות וקבוצות ווטסאפ וטלגרם, בלי פיקוח על התוכן או התאמה לגיל. כך מרחב האסקפיזם הופך גם להיות מקור לחשיפה לתכנים קשים ולחרדה.
ובכל זאת, הרשת מאפשרת גם התמודדות חיובית. היא יוצרת תחושת שייכות, מחזקת קשרים חברתיים, מעודדת עזרה הדדית, ומשמשת מנגנון להתמודדות דרך הומור, קהילה ויצירתיות. אותו מרחב שחושף למציאות – מעניק להם גם כלים ייחודיים להתמודד עימה.
אחד הכלים המרכזיים הללו הוא האפשרות לפנות לעזרה. מתבגרים רבים מהססים או מתקשים לבקש תמיכה באופן ישיר, פנים אל פנים. לעומת זאת, במרחב הדיגיטלי הם חשים יותר עצמאות וביטחון. הם יכולים לפנות לעזרה באופן אנונימי, מבלי לחשוש מ"מה יגידו עליי", ולשתף רגשות ומחשבות באופן אותנטי וללא בושה – באמצעות התכתבות שמאפשרת לחשוב ולהתבטא בקצב שנכון להם.
בעלם דיגיטל אנחנו רואים במרחב הזה הזדמנות ומנצלים אותה כדי להנגישתמיכה רגשית לבני נוער בדיוק במקום שבו הם נמצאים. הצוות המקצועי שלנו פיתח כלים מגוונים להתערבות מותאמת: החל באיתור יזום של בני נוער במצוקה ברשתות החברתיות, דרך מתן מענה ותמיכה אישית בצ’אט אנונימי ובווטסאפ, ועד לפגישות טיפוליות קצרות וממוקדות בזום.
למעלה מ-70% מבני הנוער בגילאי 13–17 בישראל פעילים בטיקטוק – מרחב שבו הם יכולים לבטא רגשות, עמדות, וחוויות. עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, נולדה תופעה חדשה: "פוריו מלחמה" – זרם של תכנים הקשורים למלחמה, ששטף את עמוד ה־For You של המשתמשים.
בתחילת המלחמה בלטו שלושה סוגים של סרטונים: סרטונים הומוריסטיים שצוחקים על המצב והישראלים במלחמה – הומור כדרך להתמודד עם החרדה והתחושות הקשות, תכנים פטריוטיים המדגישים גאווה לאומית ותחושת "ביחד" וסרטונים המבטאים משיכה והערצה לדמויות גבריות-סמכותיות.
באמצעות סרטונים וטרנדים, בני נוער יצרו לעצמם שפה ייחודית להתמודדות עם המצב, תוך שימוש בהומור, יצירת תחושת שייכות וסולידריות. גם כשהמלחמה התארכה והפכה לשגרת חירום, תופעת הפוריו נמשכה, עם גלים חדשים בכל פעם שהמצב הביטחוני הסלים. כעת, עם פרוץ המלחמה מול איראן, אנחנו רואים עלייה מחודשת בפוריו מלחמה.
אנחנו ממשיכים לראות בני נוער שמעלים סרטונים שמבטאים את ההתמודדות היום יומית שלהם עם המצב דרך הומור. לדוגמה סרטונים שצוחקים על צליל ההתרעה בטלפון או על המבוכה במפגש עם השכנים במקלט.
עם זאת, ככל שהמלחמה נמשכת וכשהאיום מאיראן גובר, עולה גם נוכחות של תכנים אחרים, שמבטאים עייפות, שחיקה נפשית וגעגוע לשגרה. חלק מזכירים גם את תחושת הסגר מתקופת הקורונה עם תחושת הבדידות וחוויות נערים שמוחמצות. אנחנו רואים לדוגמה סרטונים שמשקפים את הפחד מהמצב, הצער שלא יזכו לחוות את נשף הסיום וגם טרנד של בני נוער שמעלים את הסרטון האחרון שצילמו בבית הספר, בלי לדעת שזה יהיה היום האחרון שלהם בלימודים.
במקביל, גם בפלטפורמות כמו סטיפס – שבהן בני נוער שואלים זה את זה שאלות באופן אנונימי – רואים שיקוף של הדאגה: "האם יירו טילים הלילה?" "למה איראן תוקפת?" "מתי זה יגמר?". לא מדובר בהכרח בניסיון לקבל מידע אמיתי, אלא יותר בהבעת חרדה, חוסר ודאות וצורך בשותפות גורל.
בין המקלט לפוריו, מתבגרים מנסים להתמודד עם המלחמה בכלים שיש להם. חשוב שנזכור שבני נוער לא תמיד ידברו ישירות על מה שמטריד אותם, אבל זה לא אומר שהם לא מרגישים חרדה ולחץ. פעמים רבות הרגשות האלו יבואו לידי ביטוי דווקא ברשת – סרטונים בטיקטוק, תגובות ושאלות יכולים להיות סימנים למצוקה, קריאה לעזרה או פשוט דרך לעבד את המציאות המורכבת.
לכן, עלינו להרחיב את ההקשבה גם למרחבים הדיגיטליים בהם מתבגרים פועלים ולחפש את מה שאולי לא יגידו במילים. בעלם דיגיטל אנחנו ממליצים להתייחס לרשת לא רק כמרחב של סיכון, אלא הזדמנות לשיח. לא לשפוט, לא למהר לבטל, אלא לשאול, להתעניין, ולהיות נוכחים איפה שהם נמצאים.
התרעות פיקוד העורף