כמו מנהיגי כתות רבים, מל היה אדם מקסים, כריזמטי ומניפולטיבי ביותר, שראה את עצמו כהאדם החשוב ביותר על פני כדור הארץ, "הגלגול החי של האמת", מושיע עולם, ישות אלוהית בצורת אדם. באחד מכתביו שפורסמו על ידו שכותרתו "הצהרת הבריאה", הוא טען: "אני הולך לצמצם את כל מה שעומד לחורבות ואז אני הולך לשרוף את החורבות ואז אני הולך לפזר את האפר ואז אולי מישהו יוכל לראות משהו כמו שהוא באמת - היזהרו".
משפחת הכת הייתה מורכבת מ-100 מבוגרים ושישים ילדים בשנת 1968, כאשר טרנר נולדה. הם נטלו LSD ועישנו מריחואנה, רבות מהאמונות שלהם נסבו סביב אסטרולוגיה והיה להם אמון במשיח קוסמי. למרות שחלקו כמה גישות "היפיות", הערכים של הקומונה היו מסורתיים מאוד, כאשר נשים התלבשו בצורה שמרנית ושמרו על תסרוקות צנועות. חסידיו של מל שאפו ליצור סביבה מתאימה עבור מל ליצור אמנות ומוזיקה.
כמו כל מנהיגי הכתות, מל גם איש של פעילות מינית מרובה עם כל נשות הכת. זוגות בקומונה לא קיבלו זמן פרטי יחד, אמהות גרו בנפרד מילדיהן ונשים היו אמורות לשרת גברים ואת מל ולבצע בצייתנות מטלות ביתיות.
הכת הייתה כה קיצונית שדרשה שלפחות הורה אחד יהיה חבר בקומונה כדי שהילדים יוכלו להישאר, כפי שקרה כאשר השחקנית נאלצה לעזוב בגיל 11 את הכת לאחר שאמה עזבה. במאמר אישי עבור "הניו יורקר" בשנת 2019, הכוכבת תיארה שלא הכירה את אמה היטב מכיוון שהן היו לעתים קרובות במקומות נפרדים, שמהם היו חמישה - בקנזס, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו, ניו יורק, בוסטון ומרתה'ס וויניארד.
אחד ההיבטים הקשים ביותר היה נישואי הכפייה של בנות צעירות. גווינביר זכרה בנות בנות 13 או 14 "נבחרות" על ידי חברים זכרים מבוגרים במשפחה ל"נישואין", למרות שלא הייתה טקס רשמי.
היא סיפרה על בת שלוש-עשרה אחת שגרה ממש ליד החדר של מנהיג הכת מל, וכתבה: "היה ידוע שהיא שייכת למל, ואף אחד אחר לא יורשה לקבל אותה, או לחשוב על לקבל אותה, לכל שארית חייה. כשהיינו לבד, היא הייתה בוכה ואומרת שהיא לא רוצה לקיים יחסי מין עם ליימן אבל יודעת שבקרוב תצטרך לעשות זאת. היא כבר ישנה במיטתו. אם הייתי נשארת עוד קצת, כנראה שגם אני הייתי נבחרת על ידי גבר".
חסידיו של מל שאפו ליצור סביבה מתאימה עבור המנהיג שלהם ליצור אמנות ומוזיקה. במקום שררה אווירה של בריונות, רבים נשאו נשק וניסו לייצר עבור מל את האווירה המושלמת. בעיקר כי מל טען שיצירתיות אמיתית הגיעה רק לאלה שהיו "אמיתיים" או "ערים".
כדי "להעיר" את חסידיו, הוא יצר סביבה של כאב ופחד עזים, מה שאומר שהם היו נתונים לעתים קרובות למשמעת אכזרית. מל האמין שפחד ופחדנות שמרו על אנשים "ישנים", ויכלו אפילו לגרום להם למות. הדבר נעשה תחת הסיבה שכתות מציעות למבקשיהן מבנה חיים, סולידריות וסוג של תקווה.
העונשים שהוטלו על הילדים היו קשים במיוחד. טרנר זכרה את העונשים החמורים שהוטלו עליה ועל השאר, כולל אלימות והכאה מול האחרים, נעילה בארון כל היום, וימים שלמים ללא אוכל. היא נענשה פעם אחת בגלל שהסתכלה על מישהו "עם נשמת עקרב בעיניים", כן, נשמת עקרב בעיניים זה אסור כי לכת הזו הייתה נטייה לאסטרולוגיה. כמו כן, גם לוחות אויג'ה היו חלק שגרתי מהחיים בקומונה, למרות שהילדים הורשו לתקשר רק עם רוח אחת, "פיידרא", שאמרה לטרנר שהיא "ילדה עצלה".
אחד הרגעים הדרמטיים ביותר הגיע כאשר מל שכנע את חסידיו שהם נועדו לחיות על נוגה, וכאשר העולם יסתיים ב-5 בינואר 1974, כפי שהכת ניבאה, הם ייקחו אל הכוכב. "כאשר היום התקרב, נאמר לנו הילדים ללבוש את הבגדים החביבים עלינו ולבחור צעצוע אחד להביא למסע", מספרת טרנר, "ישבנו בסלון כל הלילה, והקשבנו לזמזום של הצלחות המעופפות".
כאשר הנבואה נכשלה, האמונה של הכת במל לא התערערה. הוא שכנע את חסידיו שהחלליות לא הגיעו כי "הנשמות שלהם לא היו מוכנות". "לא עשינו את העבודה על עצמנו שהיינו צריכים, והרסנו דברים עבור מל, שהנשמה שלו הייתה בדיוק במקום שהיא צריכה להיות", סיפרה השחקנית.
התוצאה הייתה עונש קשה: "[לאחר שנסיעת נוגה נכשלה] לנו הילדים לא הורשה לדבר לעתיד הנראה לעין. העברנו פתקים, לחשנו זה לזה כשהיינו בטוחים שאף מבוגר לא נמצא בטווח שמע. הארוחות היו שתיקות. זה היה זמן רע וחסר וודאות".
הטיפול הרפואי כמעט ולא היה קיים והאנשים לרוב הוזנחו. טרנר נזכרת איך רופאים נקראו רק למקרי חירום חמורים. היא סיפרה על כך: "רק בנסיבות הנוראיות ביותר קראו לאנשי מקצוע רפואיים - אצבעות חתוכות בזמן שאנחנו הילדים חתכנו עצים, או אנשים שנכוו במים רותחים".
למרות כל הקשיים, גווינביר מתעקשת שהזמן שלה עם משפחת ליימן לא היה כולו רע, לאחר שהציע קהילה וחברותא. טרנר, שנאלצה לעזוב את הקומונה כשהייתה בת 11 לאחר שאמה עזבה, זכרה כמה רגעים נפלאים. הילדים שיחקו יחד, קראו סיפורים, כתבו מחזות וישנו בערימות של שלושה או ארבעה על מיטה. היה להם בית ילדים, עם רק כמה מבוגרים לפקח עליהם, שבו הם נטלו את כל הארוחות שלהם והיא וילדים אחרים היו שרים יחד במשך שעות, מביטים אל הכוכבים. גווינביר כתבה: "תמיד יהיו אנשים בחיפוש אחר מה שיש לכתות להציע - מבנה, סולידריות, סוג של תקווה".
התרעות פיקוד העורף