העצה מספר אחת שאפשר לקבל אחרי שבן או בת זוג נעלמים לכם היא בשום פנים ואופן לא ליצור איתם קשר. את יכולה להיות עצובה, את יכולה להיות כועסת, את יכולה לפנק את עצמך בטיפול עצמי רציני. אבל ברגע שברור שהדייט שלך כבר לא עונה להודעות שלך - ואין לו כוונה לדבר איתך שוב - אז את צריכה לנקוט באותה גישה. כי אם תשלחי להם אפילו הודעה מתחננת אחת נוספת, לא רק שתתחרטי על כך מיד, אלא גם תרגישי עלובה לחלוטין.
תופעת הגוסטינג, (ghosting), בה מישהו שאת יוצאת איתו פשוט מפסיק לענות לך בלי שום הסבר, היא תופעת לוואי עצובה של עולם אפליקציות ההיכרויות שבו קל יותר לשכוח שהמועמד שלך הוא בן אדם אמיתי. עבור הנעלם, זו דרך קלה החוצה שנמנעת משיחות מביכות. לפחות, זאת התוכנית.
כמה שבועות אחרי שהגבר שרק קיימתי איתו יחסי מין נעלם לי, נתקלתי בו. לא הסתתרתי, עימתתי אותו. וזה לא גרם לי להרגיש עלובה. למעשה, כשאני מסתכלת לאחור על העשור שלי בזירת ההיכרויות בלונדון, זה אחד הרגעים שאני הכי גאה בהם.
הייתי בת 27, ואז כבר הייתי רווקה תשע שנים, אחרי סדרה של מערכות יחסים בנות חצי שנה, מערכות יחסים לא ממש מוגדרות ורומנים קיציים. קיוויתי לפגוש מישהו שארצה משהו יותר משמעותי איתו.
אני מודה שהייתי אשמה בשיחה עם מישהו באפליקציה, איבדתי עניין ונעלמתי. בכנות, לא הפריע לי כשאחרים עשו לי את אותו הדבר. אבל לדעתי, ברגע שאת פוגשת מישהו באופן אישי את חייבת להם תשובה, גם אם זו תשובה קצרה ומתוקה שאומרת שאת לא מעוניינת. במיוחד אם התנשקתם. ובמיוחד אם קיימתם יחסי מין. מסתבר שהוא אולי חשב אחרת.
פגשתי את אולי באפליקציית היכרויות והוא הציע מיני גולף. כילדה, מעולם לא דמיינתי עד כמה מיני גולף יהיה חלק אינטגרלי מחיי ההיכרויות בשנות העשרים שלי. אבל מסתבר שכמעט בלתי אפשרי לנופף במקל גולף בעיר הזו בלי להתנשק עם מישהו.
הערב היה כיף, קליל ומשחקי. אולי ניצח בהפרש ניכר וניצל את ההזדמנות להקניט אותי. אחרי שהיינו בבר הוא הציע שנזמין מקום לסוף שבוע במלון לדייט השני שלנו. לפני שהבנתי מה קורה, הוא פתח אפליקציית הזמנת טיסות בטלפון שלו. "יש כמה עסקאות טובות לקראת סוף החודש", הוא חייך.
חשבתי שזה היה טיפשי ומתוק באותו הרגע, אבל במבט לאחור, כל מי שמראה כמות כה חריגה של חיבה לפני שאמרתם להתראות בפעם הראשונה כנראה לא יישאר, רק משתמש בסוג כזה של "הפצצת אהבה" כדי למשוך אתכם.
קבענו דייט נוסף כעבור שבוע בערך. אולי הציע יום שני. נורת אזהרה נוספת. לא ציפיתי לערב סוף שבוע מרכזי, אבל יום שני באמת אומר שאת בתחתית סדר העדיפויות שלהם. הוא אמר שהוא יארגן את זה... ואז יום לפני שאל אותי אם יש לי ברים מועדפים. בסופו של דבר אני בחרתי את המקום. עוד נורת אזהרה. כמה שעות לפני שתכננו להיפגש, הוא אמר שהוא עמוס בעבודה ושאל אם אפשר לדחות לשבוע הבא. עוד נורת אזהרה.
אבל הוא התארגן, והדייט השני היה נהדר באותה מידה. שתינו יין בבר תת-קרקעי ופלרטטנו ללא הרף. הוא הוציא רשימה בטלפון שלו של מקומות שהוא רצה לבקר בהם בלונדון, והציע שנעבור עליהם ביחד. בסופו של דבר הלכנו הביתה יחד, זה הרגיש טבעי ונחמד. ידעתי שארצה לראות אותו שוב, וכשהוא עזב למחרת בבוקר, הוא אמר: "נתראה בקרוב. אשלח לך הודעה".
ואז הוא פשוט... לא שלח. הייתי מאוכזבת, מבולבלת, קצת מתביישת. קיוויתי שזו טעות, שהוא עמוס בעבודה. לא דמיינתי בשלב הזה שהוא נעלם לי. אז שלחתי את ההודעה הראשונה. אין תשובה. בשלב זה, הרגשתי די גרוע.
אבל אני תמיד נותנת לאנשים את הספק. זה היה גבר שאמר לי שהוא מרגיש בר מזל שיש לו אחות, כי זה הפך אותו לגבר יותר מכבד. אז כמה ימים אחר כך, עם אופטימיות לא במקום, שלחתי עוד הודעה קלילה. שלא קיבלתי עליה תשובה. הבנתי שזו לא טעות, אולי נעלם לי.
לנשים אומרים לעתים קרובות להיות קשות להשגה כדי לשמור על העניין של גבר, להיות הבחורה המתנכרת, הקולית. ובכל זאת, כשמישהו מתעלם ממך לחלוטין, זה מרגיש במיוחד פוגע וכואב.
אולי הייתי צריכה לחכות שהוא ישלח הודעה קודם? אולי לא הייתי צריכה לחשוף את כל הרגשות שלי? אולי אז לא הייתי מרגישה כל כך מושפלת אבל כל עצב שהרגשתי נדחק הצידה בגלל התדהמה שלי מהגסות שלו. בוודאי, חשבתי, אם שכבת עם מישהי אתה יכול לתת את התירוץ הכי עלוב שלך כדי לחתוך ממני. תגיד לי שבעל הבית שלך העיף אותך מהדירה. תגיד לי שהבוס שלך הוא סיוט. תגיד לי שדג הזהב שלך מת.
פנטזתי על להיתקל בו בבר ולזרוק משקה עליו. אבל בעיר בגודל של לונדון, מה הסיכויים לכך? ואז, שבועיים אחרי ההודעה האחרונה שלי, הלכתי מתחנת האוטובוס לעבודה ואת מי ראיתי עשרה מטרים לפניי? את אולי. שקלתי להוריד את הראש ולצעוד לידו. אבל ידעתי שפשוט לא אוכל לתת להזדמנות הזו לחמוק. כן, זה עלול להיות מביך, אבל הוא היה צריך לדעת שההתנהגות שלו לא הייתה בסדר. ניגשתי אליו עם חיוך. "היי אולי".
הוא לא ראה אותי מגיעה; עיניו התרחבו בפאניקה, גופו נמתח, אבל במהירות הוא סידר מחדש את פניו כדי להיראות רגוע. "אה ליזי, היי. סליחה, אני חייב לך הודעה, נכון?" הוא אמר. חכם, אבל לא הייתי טיפשה.
ניגשתי ישר לעניין. "למעשה, אולי, אני חושבת שמה שקרה הוא ששכבת איתי ואז נעלמת לי, כן. קיימנו יחסי מין, שלחתי לך הודעה, התעלמת ממני, חזור. אתה מרגיש טוב עם זה?"
הוא נראה כמו צבי שעומד להידרס באור פנסי מכונית. "אה, אמ, אני כל כך מצטער. זה פשוט... יש לך זמן לקפה כדי שאוכל להסביר את עצמי?"
לא יכולתי להאמין שהוא חשב שאאחר לעבודה כדי לשבת בבית קפה איתו ולשמוע כל מיני תירוצים עלובים. רק רציתי שהוא יתנצל על כך שלא תקשר שהוא לא רוצה לראות אותי שוב וזהו.
"לא, אין לי זמן לקפה. אני בדרכי לעבודה - ואני לא רוצה". הסתכלתי עליו וצחקתי. "אני לא מאמינה שאתה מנסה להמעיט במה שעשית כאילו אתה איזה בחור נחמד".
הוא התנצל שוב, ואמר: "אני יודע, אני באמת מצטער. אני בדרך כלל לא עושה את זה. ואני באמת רוצה להסביר את עצמי. בוא נשתה קפה בשבוע הבא. בבקשה?", "אולי. אני חייבת ללכת", עניתי לפני שהלכתי.
חמש הדקות האחרונות של הליכתי לעבודה היו מרגשות. הייתה לי ההזדמנות לומר את מה שרציתי. הרגשתי חזקה ושמחה בדרך שלא ציפיתי. כשסיפרתי לחברים, הם היו גאים בי באותה מידה. רובם הודו שכנראה לא היה להם האומץ לעשות זאת בעצמם, אבל אולי עכשיו הם ישקלו מחדש. אחד אפילו נתן לי "כיף".
מאוחר יותר, אולי שלח הודעה ארוכה (אירוני בהתחשב בכך שהוא לא הצליח לשלוח הודעה בת שורה אחת בשבוע שלפני), כדי להסביר מדוע הוא נעלם לי: לחץ בעבודה, בעיות משכנתא, האקסית שלו. פשוט הודיתי לו על ההתנצלות, ואמרתי שאני שמחה שנתקלתי בו.
שמחתי כל כך שניצלתי את ההזדמנות לעמת אותו. זה הזכיר לי למה היעלמות מרגישה כל כך אכזרית. זה בגלל שהיא גוזלת ממך קול ומפחיתה את הערך שלך. הרגשתי אותו דבר עד שלקחתי בחזרה את הכוח.
אז אם ייעלמו לי שוב, לא אחכה להיתקל בהם, אשלח את ההודעה לומר איך אני מרגישה. ולא ארגיש עלובה, גם אם הם לעולם לא יענו. ארגיש חזקה.
הכותבת היא ליזי פרייניר היא מחברת הספר "דמות ראשית: לקחים מקומדיה רומנטית אמיתית" (Main Character: Lessons from a Real-Life Romcom).