העובדות קשות לעיכול: לפי ההערכות, 1 מכל 5 גברים ונערים בישראל נפגע תקיפה מינית בילדותו. נתוני משרד הרווחה אף מצביעים על כך ש־63% מהילדים שמטופלים בעקבות פגיעה מינית מגיעים מהמגזר הדתי-חרדי, זאת ע"פ מחקר של נאמני תורה העבודה. דווקא בחברה שנדמית כשומרת על אנשיה, הסכנה מתרחשת בין הקירות הסגורים: עולם הישיבות, המקוואות, בתי הכנסת, מרחבים גבריים מובהקים בהם לכאורה לגברים אין ממה לחשוש. על בנות שומרים בקנאות, ודווקא הבנים נותרים פחות מוגנים, ופגיעות בהם מודרות בשתיקה.
כך הנפגעים הופכים לשקופים. רובם לא אוזרים אומץ לדבר, אלא, כפי שאנו רואים, בחלוף 20 שנה בממוצע. רק אז הם מצליחים להתגבר על הפחד מלשון הרע, מלהיות מושא לרכילות, או מלהחריב את שמו של הפוגע שהוא לעיתים, כמו שראינו עכשיו, דמות סמכותית כמו רב, מחנך, או “שוטר חברתי” כמו רוטר, שאמור היה להגן והפך בעצמו למי שפגע.
הפגיעה המינית בגברים דתיים היא לא רק פגיעה פיזית, אלא גם פגיעה רוחנית הקורעת את עולמם של הנפגעים. בשונה מבחברה הכללית, הנפגעים בחברה החרדית מרגישים שזו בגידה משולשת, דווקא הדמויות הרוחניות או החברתיות הם אלו שבוגדות ופוגעות. האב לא ראה או הגן, אלוקים שלא שמר עליי, והפוגע עצמו, שלעתים הוא דמות אבהית או סמכותית בחיי הנפגע, שניצל והתיר את דמו.
תחושת הבושה והאשמה כורכת את הטראומה הפיזית בכאב רוחני עמוק, עד כדי נטישה של הזהות הדתית או ניתוק מהקהילה. רבים מספרים שהגיעו לייאוש, מחשבות אובדניות, ובעיקר תחושה שאין מקום ואין עם מי לדבר.
קו הסיוע הארצי לנערים וגברים מהמגזר הדתי-חרדי שנפגעו מינית, משמש ופועל בדיוק מהמקום הזה, כדי לפרום את קשר השתיקה ולהציע מקום בטוח ודיסקרטי. את הקו מאיישים מתנדבים החולקים את הערכים, השפה התרבותית והאמונית של הפונים, עוברים הכשרה עמוקה המאפשרת להם לקיים שיחות מורכבות, ולהציע להם משירותי מרכז הסיוע הכוללים: פגישות סיוע, ליווי בהליך הפלילי ובהליך המשפטי, הפנייה לטיפול פרטני וקבוצתי ועזרה במיצוי זכויות.
לא פעם האתגר הוא לא רק להקשיב, אלא גם להחזיק את הכאב מבלי לשקוע בו. כל סיפור כזה חושף מציאות של עולם שלם שמבקש עזרה בשקט, מול קהילה שלעיתים לא רוצה לשמוע, ומול חברה כללית שלא תמיד מבינה. השינוי לא יבוא רק בהוקעת עוד פוגע. הוא יקרה כשיבנה אמון - מול מוסדות הקהילה, מול המדינה, ובעיקר מול הנפגעים עצמם. כל עוד בעלי השררה הם לעיתים גם המבצעים האחריות שלנו היא להיות הקול שלהם, להזכיר שמגיע להם תיקוף, הגנה ושיקום.
השתיקה הזו כבר גובה יותר מדי קורבנות. זה הרגע לבחור לא לשתוק עוד, אלא לעמוד לצידם, לראות אותם, ולהתחיל לתקן.
התרעות פיקוד העורף