כעת, שש שנים לאחר הטיפוס הראשון שלו, אקוזאווה החליט לא רק לשבור שיא - אלא לשבור את השיא שלו עצמו, ולהוכיח שבגיל 102 הוא עדיין מסוגל לכבוש את הפסגה הגבוהה ביותר ביפן.
"אני שש שנים יותר מבוגר מהפעם האחרונה שטיפסתי", סיפר אקוזאווה בראיון לסוכנות AFP, "הייתי שם וראיתי את הנוף פעמים רבות, זה לא היה משהו מיוחד".
הדרך לשיא החדש לא הייתה פשוטה. לפני הטיפוס, אקוזאווה עבר תקופה רפואית קשה שכללה נפילה תוך כדי הליכה על הר ליד ביתו בינואר, מחלת שלבקת חוגרת ואשפוז עקב אי ספיקת לב. למרות החששות של משפחתו, הוא היה נחוש בדעתו לטפס, והחלמתו המהירה הפתיעה אפילו את הרופאים המטפלים.
כהכנה לטיפוס, אקוזאווה התאמן שלושה חודשים במשטר קפדני. הוא התעורר מדי בוקר ב-5:00 ויצא לטיולים של שעה, וכמעט מדי שבוע טיפס על הרים קטנים יותר באזור נגאנו שבמרכז יפן. כיושב ראש כבוד של מועדון הטיפוס של גונמה, הוא טיפס על הרים באופן קבוע כמעט כל השנה.
בניגוד לטיפוס הקודם שלו שנמשך יום אחד, הפעם אקוזאווה החליט לפרוס את המסע על פני שלושה ימים. הוא השתמש בנתיב יושידה, הקל ביותר מבין ארבעת הנתיבים המובילים לפסגה, אך עדיין כולל עליית גובה מאתגרת של כ-1,500 מטר. במהלך המסע לן בצריפים הרריים לשני לילות.
הרגע הקריטי הגיע ביום השלישי של הטיפוס. כשאקוזאווה הגיע לתחנה התשיעית, קרוב לפסגה, הוא כמעט ויתר. הגובה הרב, הירידה בלחץ האטמוספרי ובריכוז החמצן, והתנאים הקשים השפיעו עליו קשות. "באמת התפתיתי לוותר באמצע הדרך", הודה אקוזאווה בראיון לסוכנות AP. "מעולם לא הרגשתי כל כך חלש. לא היה לי כאב, אבל כל הזמן תהיתי למה אני כל כך איטי, למה אין לי סיבולת".
המסע לא היה מאמץ יחיד. אקוזאווה לוותה על ידי קבוצת תמיכה הכוללת של בתו, נכדתו שהיא אחות מוסמכת, בעלה של הנכדה וארבעה חברים ממועדון הטיפוס המקומי. "הצלחתי לעבור את זה כי כל כך הרבה אנשים תמכו בי", הודה אקוזאווה. "כבר מזמן עברתי את הגבול הפיזי שלי, ורק הודות לכוח של כולם האחרים הצלחתי להגיע".
הוא הדגיש את הרוח הקהילתית שמאפיינת את טיפוס ההרים: "בין אם אהבת ללמוד או לא, יכולת ליהנות מההר באותה מידה. אינטליגנציה לא הייתה חשובה שם למעלה. כולנו היינו על קרקע שווה והתקדמנו יחד".
אקוזאווה, שעבד כמהנדס עיצוב מנועים ומאוחר יותר כמזריע מלאכותי של בעלי חיים עד גיל 85, ממשיך לחיות חיים פעילים ומעורבים. כיום הוא מתנדב בבקרים במרכז טיפוח קשישים ומלמד ציור בסטודיו הביתי שלו. בנותיו מבקשות ממנו לצייר את הר פוג'י בזריחה כתוספת לציורי רכסי ההרים שמקשטים את קירות ביתו.
"אנשים שמטפסים על הרים, אנשים שמציירים - אם הם יכולים ליצור משהו שלם בדרך הזו, זה הדבר הכי מספק", הסביר אקוזאווה. "אני מטפס כי אני אוהב את זה. קל להכיר חברים על ההר".
כשנשאל אם יטפס שוב על הר פוג'י, אקוזאווה ענה בהומור: "לעולם לא שוב". אולם הוא הוסיף ברוח צעירה: "אם תשאל אותי בשנה הבאה, אולי תקבל תשובה אחרת. אבל בינתיים, אני מרוצה מהטיפוס הזה".
למרות גילו המתקדם, אקוזאווה ממשיך לטפס על הרים נמוכים יותר. "עכשיו אני ברמה של הר אקאגי", הוא מסביר, מתייחס להר סמוך שגובהו כמחצית מזה של פוג'י. "עדיף לטפס בזמן שעדיין אפשר", הוא מסכם בפשטות.
התרעות פיקוד העורף