״אני הסרסורית היחידה באזור - זה מה שקורה בתוך בתי הבושת״

הדרך של קתרין לתחום לא הייתה מתוכננת מראש. כסטודנטית שנה ב' לפסיכולוגיה, היא התכוונה להתמחות בנוירופסיכולוגיה ולחקור ליקויים קוגניטיביים כמו דמנציה. אבל לילה אחד, כשעברה על מאמרים מחקריים, נתקלה במשפט שהחליף את חייה: "פסיכולוגית בבית בושת: הם קוראים לי סרסורית, אבל אני מגינה על נשים". המאמר הזה על מנהלת בית בושת עם רקע פסיכולוגי הצית בה עניין שהוביל אותה לעבודה שהיא מגדירה כ"עבודת חלומות".

היום, בגיל 31, קתרין היא סטודנטית לדוקטורט בפסיכולוגיה ארגונית ומנהלת של אחד מבתי הבושת הגדולים באירופה, הממוקם בהולנד. עם כמעט עשור של ניסיון בתחום ו-459,000 עוקבים באינסטגרם, היא הפכה לקול מוביל בשיח על עבודת מין חוקית.

המשמרת של קתרין מתחילה ב-19:00 ומסתיימת ב-06:00 בבוקר, מה שאומר שהיא ישנה רוב היום לפני שהיא נכנסת לעבודה. הערבים השקטים מאפשרים לה להתמודד עם הלימודים שלה, אבל רוב הזמן היא עסוקה במענה למיילים, קריאת דוחות וראיונות עם נשים שרוצות להצטרף לצוות.

המקום שבו היא עובדת רחוק מהסטריאוטיפים. זהו מתקן עם 60 עובדים קבועים המחולק למחלקות רגילות - חשבונות, שיווק, שירות לקוחות ותחזוקה. הלקוחות, שמגיעים לכמות של 500 עד 1,000 ביום, פוגשים מקום שנראה כמו עסק רגיל, לא כמו המקומות המפוקפקים שמוכרים בסרטים.

מה שמייחד את המקום של קתרין הוא העיקרון המנחה שלו: "אנחנו אף פעם לא חלק מהעסקה בין הבחורה והלקוח". בניגוד למקומות אחרים שבהם המנהל מכתיב לעובדות מה לעשות, כאן הנשים פועלות כעצמאיות. הן משלמות 200 יורו ליום עבור שכירת חדר, קובעות בעצמן את לוח הזמנים, בוחרות את הלקוחות ויכולות לסרב לכל אחד בכל עת. העובדות המצליחות ביותר, בגילאי 21-60, מרוויחות בין 20,000 ל-50,000 דולר מידי חודש.

"יש לנו בחורה שמתמחה ב-BDSM בלבד", מסבירה קתרין. "יש אחת שעושה רק דברים מסוימים. הכל תלוי בהן". העובדות יכולות גם לבחור מתי לעבוד, מה שיוצר גמישות שלא קיימת במקצועות רבים אחרים.

אחת התובנות המפתיעות של קתרין היא שרבים מהלקוחות מגיעים לא רק בשביל מין. "הרבה גברים מגיעים רק כדי לדבר ולהישמע", היא מסבירה. "יש לקוחות שמבקרים אותנו רק כדי לשוחח ואומרים שהם אפילו לא רוצים מין".

בקרב הלקוחות הנשואים - שהם קבוצה נפוצה במיוחד - קתרין זיהתה מספר דפוסים עיקריים: היעדר אינטימיות פיזית או רגשית בבית, שעמום במערכת היחסים הקיימת, ופנטזיות שהם חוששים לחלוק עם בנות הזוג שלהם. "לפעמים הם מרגישים שבנות הזוג שלהם ישפטו אותם, או שהם ביישנים מדי לחלוק את הפנטזיות שלהם", היא אומרת.

קתרין זוכרת מקרים מיוחדים במיוחד. היו לקוחות שהביאו תחפושות דוב קוטבי, וזוג שבו האישה רצתה להגשים פנטזיה להיות "זונה מלוכלכת" והבעל שלה ישלם עבורה. "עברנו איתה על כל הכללים כאילו שהיא עובדת רגילה, למרות שזה היה ברור שהיא רצתה לנסות רק יום אחד", מספרת קתרין.

לא תמיד הכול חלק. במקרה אחד היא נאלצה להזמין משטרה כדי להוציא לקוח שסירב לעזוב ונשאר יושב עירום בחדר בשלוש לפנות בוקר. "דיברנו איתו, אמרנו לו 'אולי כדאי לך ללכת הביתה כי עכשיו מאוחר מדי והיא לא רוצה להמשיך עם השירות', אבל הוא פשוט אמר 'לא, אני לא הולך לשום מקום'".

אחת המסקנות החשובות ביותר של קתרין מעשור בתחום היא ש"אין דבר כזה 'נורמלי' כשמדובר בפנטזיות". היא מאמינה שאנשים יכולים להיות יצירתיים במיוחד עם המיניות שלהם, ושהחברה מטילה חרדה מיותרת סביב נושא המיניות.

"אנחנו כל הזמן משווים את עצמנו לאחרים בביצועים, בצרכים ובחשקים שלנו", היא מסבירה. "אבל המיניות והאירוטיקה צריכות להיחשב כמשהו שמביא לנו הנאה ושמחה - לא משהו לפחד ממנו".

קתרין רואה עצמה לא רק כמנהלת עסק אלא כפעילה למען זכויות עובדי מין. היא מאמינה שלגליזציה של עבודת מין יוצרת "מקום לכבוד" ומספקת לעובדות סביבה מבוקרת שבה הן יכולות לקבוע גבולות, לקבל תמיכה ולדווח על הפרות בלי לחשוש מעונש או מעצר.

"הפללת עבודת מין לא מוחקת אותה", היא טוענת. "זה רק דוחף אותה למחתרת". במקום זאת, היא דוגלת במודל שבו עובדות המין פועלות כעצמאיות בסביבה בטוחה וחוקית.

למרות שעבודתה מתרחשת בלילות ולעיתים היא חודשים לא רואה את שאר העובדים במתקן, קתרין שומרת על איזון בין החיים האישיים לעבודה. היא ממשיכה את הלימודים לדוקטורט, מנהלת נוכחות פעילה ברשתות החברתיות עם כמעט חצי מיליון עוקבים, ומופיעה בפודקאסטים וראיונות כדי לשתף את נקודת המבט שלה על התעשייה.

המשפחה שלה? בהתחלה היו חששות. "אמא שלי הייתה כמו 'אז את הולכת להיות סרסורית או מה?'", מספרת קתרין. "נאלצתי להסביר לה כמה פעמים". מצד שני, אביה הפיזיקאי הגרעיני תמך בה ואפילו בא לבקר אותה בעבודה כדי לראות שהיא לא "איזה סרסורית מפוקפקת שמחזיקה בחורות במרתף".

קתרין ממשיכה לנהל את אחד המתקנים המובילים בתחום תוך כדי לימודים וחקירה של התעשייה מנקודת מבט אקדמית. היא מהווה דוגמא למודל חדש של ניהול בתעשיית המין - מודל המבוסס על כבוד, בחירה אישית ובטיחות.

"זה לא עסק רגיל", היא מודה, "אבל זה לא גם מה שרוב האנשים חושבים שזה". בעולם שבו השיח על מיניות הולך ונפתח, קתרין דה נואר מייצגת קול שמנסה להסיר את הטאבו ולהציג תמונה מורכבת יותר של תעשייה שקיימת זה אלפי שנים, אבל עדיין מסתירה תחת שכבות של דעות קדומות וסטריאוטיפים.