אותו בוקר, תושבי הכפר נדהמו לראות תהלוכת לוויה מסורתית מלאת פאר - עם תזמורת מסורתית (band-baaja), תופים סוערים, זיקוקים דינור וקריאות "רם נאם סאטיה האי" - המשפט ההינדי המסורתי שנאמר בהלוויות. על המיטה המקושטת בפרחים שכב מוהאן לאל עצמו, עטוף בבד לבן, ממש כמו בהלוויה אמיתית. השיר האייקוני "צ'אל אוד ג'ה רה פאנצ'י" (עוף, ציפור קטנה) התנגן ברקע, יוצר אווירה מלנכולית שגרמה ללבבות רבים להתרגש.
מאות תושבים מיהרו להצטרף לתהלוכה. חלקם הגיעו מכפרים שכנים, אחרים הצטרפו מתוך סקרנות, אבל רבים התייצבו כדי לחלוק כבוד אחרון למי שנחשב באזור כאדם מכובד ופעיל חברתי נערץ. האווירה הייתה רגשית, אנשים בכו, והתהלוכה נעה בכבוד לעבר בית הקרמטוריום.
אבל בדיוק כאשר הגיעו לבית הקרמטוריום, והאווירה הייתה בשיא העצבות, קרה משהו שאיש לא ציפה לו - מוהאן לאל פתאום קם מהמיטה. תוכלו לתאר לעצמכם את ההלם. אנשים לא האמינו למראה עיניהם. הגבר שחשבו שהוא מת קם לתחייה, כמו בסרט.
"אחרי המוות, אנשים נושאים את המיטה", הסביר מוהאן את מעשהו המוזר, "אבל רציתי לראות את זה בעצמי ולדעת כמה כבוד וחיבה אנשים נותנים לי", כאשר ראה את מאות האנשים שהתייצבו, הוא הוסיף בהתרגשות: "לראות כל כך הרבה אנשים... זה גרם לי להיות באמת מאושר". הוא אפילו הצית בעצמו את האפר הסמלי שלו, במעין סיום טקסי של האירוע המרשים.
אבל כאן הסיפור הופך להיות הרבה יותר מעניין. מסתבר שמוהאן לא עשה את זה רק מתוך סקרנות או אגו מנופח. למעשה, כל האירוע היה חגיגת חינוך של מתקן חדש שהוא בנה לטובת הכפר. החייל המשוחרר, שחי עם משפחתו המורחבת ומעורב מאוד בפרויקטים קהילתיים, השקיע כ-600,000 רופי מחסכונותיו האישיים ומכספי הפנסיה שלו כדי לבנות "מוקטידהם" - בית קרמטוריום ציבורי מסודר, המקום שבו שורפים גופות של מתים כחלק מטקס הקבורה.
למה? בעונות המונסון, כאשר מפלס הנהרות עולה, תושבי הכפר מתקשים מאוד לבצע הלוויות בכבוד. מוהאן שהקדיש שנים לשירות האומה בחיל האוויר, רצה להמשיך ולשרת את הקהילה שלו. הוא בנה מתקן מלא עם גגון לקרמציה, אזור ישיבה נוח למשפחות האבלות, במה לטקסים ומשאבת מים - הכול כדי שלא תהיה יותר סבל למשפחות באבל.
ההלוויה המזויפת הייתה דרכו הייחודית לחנוך את המקום החדש ולהעביר מסר חברתי חשוב. למעשה, זה היה המקרה הראשון במחוז גאיה שבו בנאי של מוקטידהם ארגן הלוויה מזויפת כדי לקדם את המתקן שבנה.
מוהאן לאל הצהיר שמטרתו הייתה לגרום לאנשים לחשוב על משהו פשוט אך עמוק: חיבה וכבוד לאדם חי שווים הרבה יותר מדמעות שנשפכות אחרי המוות. "רציתי לחוות את הכבוד בזמן שאני עדיין יכול להרגיש אותו", הוא אמר.
מעניין לציין שכאשר הסיפור התפרסם בתקשורת, חלק מהדיווחים טעו והציגו את המעשה כ"מבחן אגו" של גבר שרצה לבדוק מי באמת אוהב אותו. אבל האמת הייתה הרבה יותר נעלה - זו הייתה טקס חינוך למתקן קהילתי שבנה משלו, תוך שהוא מעביר מסר חברתי חשוב על הערכת אנשים בחייהם. הבלבול הזה הפך את הסיפור לעוד יותר מעניין, כשהמציאות התגלתה כהרבה יותר מרגשת מהכותרות הראשוניות.
האירוע הזה הפך לויראלי ברחבי הודו. אנשים התפעלו מהשילוב הייחודי של הומור, תבונה ומסירות קהילתית. מוהאן הוכיח שאפשר לחיות חיים של משמעות, ושמורשת של אדם נבנית בזמן שהוא חי - לא רק אחרי שהוא הלך.
התרעות פיקוד העורף