"אנחנו עושים הרבה ניקיונות בחופים שלנו, אז אף פעם לא עוברים על פני פיסת אשפה ולא אוספים אותה", סיפרה דברה בראון. "הבקבוק הקטן הזה פשוט שכב שם וחיכה שיאספו אותו". אבל כשפתחו את הבקבוק, גילו משהו יוצא דופן - שני מכתבים, כתובים בעיפרון על נייר שהספיק להירטב אך הכתב עליו נשאר קריא בצורה מדהימה.
המכתב של נוויל, שכתב לאמו "איפשהו בים", היה מלא באופטימיות צעירה. הוא תיאר איך האוכל בים "ממש טוב", למעט ארוחה אחת שהוא מתאר בהומור כזו ש"נקברה בים". "האנייה מתנדנדת ומתגלגלת, אבל אנחנו מאושרים מאוד", כתב לאמו. "בנך האוהב, מלקולם".
הארלי, החייל המבוגר יותר, כתב במכתבו שהם נמצאים "איפשהו במפרץ". שני החיילים, כמו רבים אחרים באותה תקופה, השליכו את המכתבים לים בתקווה שמישהו ימצא אותם - מנהג נפוץ בקרב חיילים שיצאו למסעות ארוכים ומסוכנים.
גורלותיהם של שני החיילים היו שונים לחלוטין. מלקולם נוויל, החייל האופטימי שכתב לאמו מהים, נהרג בקרב בצרפת באפריל 1917, כשמונה חודשים בלבד לאחר שכתב את המכתב. הוא היה רק בן 28. וויליאם הארלי, לעומת זאת, שרד את המלחמה ושב הביתה, הקים משפחה והמשיך לחיות חיים ארוכים.
כשבדקה דברה בראון את הבקבוק, היא הבחינה במשהו מעניין. "הבקבוק במצב מושלם. אין עליו שום צמיחה של צדפות או זחלים", היא הסבירה. "אני מאמינה שאם הוא היה בים או על חשוף על החוף לאורך כל התקופה הזאת, הנייר היה מתפורר מהשמש. לא היינו מצליחים לקרוא אותו".
התיאוריה שלה היא שהבקבוק למעשה לא נדד רחוק מהחוף. ככל הנראה, הוא נשטף אל החוף לא הרבה אחרי שהושלך לים ב-1916, ובילה יותר ממאה שנים קבור בעומק דיונות החול. רק בחודשים האחרונים, כאשר גלים ענקיים גרמו לשחיקה נרחבת של הדיונות בחוף וורטון, הבקבוק השתחרר ממאסרו החולי והתגלגל אל קו המים, שם מצאה אותו משפחת בראון.
"אנחנו פשוט לא מאמינים", אמרה אן טרנר בריגוש. "זה באמת מרגיש כמו נס, ואנחנו מרגישים מאוד שסבא שלנו הושיט יד אלינו מהקבר". הרבי נוויל, שהכיר את סיפורו של דודו הגדול מלקולם רק מסיפורים שסיפרה לו דודתו בת ה-101, אמר: "זה מדהים כמה הרבה דברים עלו לפני השטח בזמן הקצר שלו במלחמת העולם הראשונה". עבור הרבי, שמעולם לא הכיר את מלקולם, המכתב הוא חלון נדיר אל האדם האמיתי מאחורי שם המשפחה.
בעידן שבו אנו שולחים מסרים מיידיים ברחבי העולם תוך שניות, יש משהו מרגש במיוחד במכתב שלקח יותר ממאה שנים להגיע. תזכורת נחמדה לכך שיש דברים שכדאי להמתין להם, ושהקשרים האנושיים - אפילו אלה שחוצים יותר ממאה שנים - הם בעלי ערך נצחי.
התרעות פיקוד העורף