"בן הזוג מתבייש בגודל הפין שלו: אני כבר נואשת"

האישה מתארת כי "הבעיה היא שהוא שונא את הגוף שלו". לדבריה, בן זוגה בן ה-32 סובל מתדמית עצמית עגומה במיוחד - "הוא חושב שהרגליים שלו ארוכות מדי, הזרועות שלו קצרות מדי והפנים שלו עגולות מדי". למרות שהיא מנסה לעזור ומסבירה ש"אני חושבת שהוא ממש מעולה", נראה ש"שום דבר שאני אומרת לא משנה".

היא ממשיכה ומספרת על הניסיונות שלה לחזק את הביטחון העצמי שלו: "אני קונה לו בגדים יפים ומוצרי טיפוח, והוא עדיין טוען שהוא נראה כמו גרמלין". המצב מתואר במילים "קשה", כאשר למרות שהוא "הולך לחדר כושר ומתאמן והוא מאוד שרירי", התוצאות הפיזיות לא משפרות את תחושתו הפנימית.

---

הבעיה הופכת אינטימית במיוחד כאשר האישה מגלה: "מעולם לא ראיתי אותו עירום כי הוא כל כך נבוך מגודל הגבריות שלו. קטן מדי." אולם היא ממהרת להוסיף את עמדתה האישית: "שוב, אני לא מסכימה". מבחינתה, "אני יכולה להרגיש את הגוף שלו כשאנחנו עושים סקס, ואני מרוצה לחלוטין מהתשוקה שאנחנו נהנים ממנה מספר פעמים בשבוע".

עם זאת, היא מודה בתסכול גובר: "אני פשוט עייפה מזה שזה תמיד בשנאה מוחלטת. אני כל כך עייפה מזה שהוא מתרוצץ עם תחתונים או מגבת שמכסה את איברי המין שלו". המגבלות ממשיכות גם מחוץ לחדר השינה - "אף פעם לא מותר לי להיות בשירותים כשהוא מתקלח או בחדר השינה כשהוא מתלבש".

הרגשות שלה הולכים ומתעצמים כאשר היא מודה: "אני מרגישה גם מקופחת וגם נעלבת. האם דעתי לא חשובה?" התסכול הזה הוביל אותה למקום בעייתי - "לאחרונה התמכרתי להסתכל על תמונות של גברים עירומים אחרים באינטרנט. זה מעורר אותי". היא מתארת איך הדברים הלכו רחוק יותר: "לפעמים אני הולכת צעד אחד קדימה ומדברת עם זרים על הגוף שלהם ובפרט על איברי המין שלהם. אני גורמת להם לשלוח תמונות בשביל הריגוש".

תחושת האשמה מלווה אותה כאשר היא מסבירה: "אני מרגישה לא נאמנה על זה שאני סוטה אבל מרגישה כאילו אני בחצי מערכת יחסים. אני רוצה את כל בן הזוג שלי, תחת הזרקור, בצבעים מפוארים." היא מדגישה שוב ושוב את הקבלה שלה: "לא אכפת לי כמה גדול הפין שלו; אם הוא עקום או קצר או מעוות או מקומט."

בייאוש, היא שואלת: "למה הוא לא יכול להתגבר על עצמו בשבילי?" ומוסיפה שאלה שמגלה את הדילמה המוסרית שלה: "האם אני אדם נורא על שאני לוחצת עליו כשהוא בחור נחמד וכל יסוד אחר במערכת היחסים שלנו טוב?"

או'גורמן ממליצה להמשיך במאמצים החיוביים: "המשיכי להרגיע אותו שאת אוהבת אותו בדיוק כמו שהוא; שאת מעריצה את האישיות שלו, את המוטיבציה שלו ואת הגוף שלו." אולם היא מעמידה שאלות קריטיות: "האם זה משכנע אותו? האם הדעה שלך ראויה מספיק כדי לעודד אותו להיפתח ולהירגע?"

היועצת אינה נמנעת מלהתייחס להתנהגות הבעייתית של השואלת עצמה. היא קוראת לה בצורה ישירה: "שימי את הטלפון, תפסיקי לשלוח הודעות לבחורים אחרים והתמודדי עם זה." היא מדגישה את החשיבות של תקשורת פתוחה: "את חייבת לדבר על סקס כמבוגרים. את זכאית לבטא מה את רוצה וצריכה ממערכת יחסים בכלל ומחיי מין בפרט."

או'גורמן מציעה גישה הדרגתית ורגישה: "האם את יכולה לחזור ליסודות עם ערבים מוקדמים עדינים כדי להרגיע אותו ולחזק את הביטחון העצמי שלו?" במקביל, היא מעלה שאלות על שורשי הבעיה: "האם יש משהו שהוא צריך לספר לך על העבר שלו? האם הוא חווה שלילות או אכזריות כשהיה צעיר יותר? בדיוק למי הוא משווה את עצמו? מה הוא יכול לספר לך?"

היועצת ממליצה גם על צעד נוסף: "האם הוא ישקול עזרה מקצועית?" היא תוהה, שכן, במצבים כאלה רק עזרה מקצועית של מטפל יכולה לעזור.

לבסוף, או'גורמן מעלה שיקול קשה אך הכרחי: "עם זאת, אם את לא מצליחה לשכנע אותו שהוא סקסי, בריא ורצוי, אז האם את צריכה לחשוב היטב על מצב הנפש שלו באופן כללי?" היא מסבירה את החשש שלה: "אני חוששת שחוסר הביטחון העצמי והחוסר בביטחון עצמי שלו עלולים להוביל לבעיות רגשיות אחרות; אלה עלולות לבוא ביניכם ולהוריד אותך."

היועצת מסיימת במסר מעצים: "את ראויה להיות במערכת יחסים שמחה, מכבדת הדדית ומהנה."