זה לא רצון "להיות תינוק", זה חיווט נוירולוגי אוטומטי שנוצר מרגע רגשי חושי חזק. כשההתניה המוחית מתחזקת - היא הופכת לעוגן. עם הזמן, החוויה חזרה על עצמה. וזה בדיוק מה שהמוח עושה: חזרתיות יוצרת נתיב. הנתיב יוצר עוגן. העוגן הופך לטבע שני. הטיטול כבר לא היה רק חפץ, הוא היה מנגנון הרגעה גם בפעולות שגרתיות כמו צפייה בטלוויזיה, בבית, בסתר ולפעמים גם מחוץ לבית, בדיסקרטיות כמובן.
בדיוק כמו שאדם מסוים לא יכול להירדם בלי כרית מסוימת, או בלי מוזיקה מסוימת, כך המוח יוצר התניה בין ביטחון לבין חפץ. רק שכאן, הביטחון מתחבר גם למיניות. זה היה "האמצעי" שלו ליצור את התחושה שמעולם לא קיבל, חום רגשי.ולמה הוא הגיע לטיפול? לא בגלל הפטיש אלא בגלל הכאב שמסביבו והחשש לזוגיות. הסיבה האמיתית לטיפול לא הייתה הטיטול, אלא מה שהגיע איתו.
הוא התקשה לייצר אינטימיות זוגית רגילה, ובת הזוג האחרונה כבר הרגישה שהדפוס הזה מנהל את הקשר. בפגישה הראשונה הוא אמר: "אני לא רוצה שהעוררות המינית שלי תהיה תלויה בטיטול. אני רוצה להשתחרר מהתלות הזו - זה גדול עלי, ולבת הזוג שלי, כבר נמאס. אני פשוט רוצה להרגיש נורמלי".
מאחורי המשפט הזה הסתתרה אמונה אוטומטית אחת: "משהו בי לא בסדר". מה קורה בטיפול? לא משנים את הפטיש - מבינים את השורש. שיטת מל״א לא מבטלת את הפטיש אלא משנה את היחסים איתו. חשוב לפענח את הרגש שמפעיל אותם. העבודה לא הייתה על "טיטולים" - אלא על העוגן הרגשי שהמוח קישר אליהם. ב-NLP מתמקדים במה שהפעיל את ההתניה, ולא בהתנהגות עצמה.
העבודה כללה: שינוי האמונה הפנימית ("משהו בי לא בסדר"), בניית תחושת ערך פנימית חדשה, שחרור העוגן הרגשי שנצרב בילדות, חיבור מחדש לחוויית ביטחון בלי תלות בחפץ, יצירת תחושה של אהבה וביטחון דרך משאבים פנימיים, הפרדה בין הצורך בביטחון לבין עוררות מינית, יצירת בחירה במקום הפעלה אוטומטית.
ברגע שהמוח מקבל את מה שחסר, הוא לא צריך את העוגן החיצוני כדי להירגע. כשהילד הפנימי מקבל את מה שלא קיבל אז, המוח מפסיק להפעיל את ההתניה. לאמעי מסבירה: "כשהאדם מרגיש שווה, מחוזק, אהוב , הפטיש מפסיק לנהל אותו. ואז, מתוך בחירה, הוא יכול להחליט אם להמשיך להשתמש בו או לא".
התרעות פיקוד העורף