"דיממתי בכבדות", היא סיפרה ל"וושינגטון פוסט". בניסיון להילחם בדימום, המנתחים עיסו את רחמה, אך "האופן שבו הם לחצו היה כל כך קצבי וחזק, שנכנס לי לראש שהם מבצעים החייאה בבני". היא חשה תחושה פנימית של ויתור. "הראייה שלי השחירה, וריחפתי במעין ריק שחור שהיה מאוד שליו ורגוע". אז חשבה על התינוק שלה, והרגישה בבהלה שאסור לה לעזוב. היא חשה שיש לה ברירה "ללכת או לרחף בחזרה". הדבר הבא שהיא זוכרת הוא שהתעוררה, ובנה נולד.
אין הגדרה קלינית למה שסומיץ' חוותה, אך מומחים רבים מתייחסים לכך כחוויית סף מוות (NDE). לפי מחקרים מסוימים, עד 17 אחוזים מהאנשים שכמעט מתו עשויים לחוות חוויה כזו. אין שתי חוויות סף מוות זהות, אך ישנם מאפיינים נפוצים, כמו ראיית אור בוהק, תחושת שלווה, או תחושה של עזיבת הגוף והימשכות לתוך מנהרה. כפי שמסבירה מריאטה פהליבנובה, פרופסור לפסיכיאטריה ומדעי המוח ההתנהגותיים באוניברסיטת וירג'יניה, "חוויית סף מוות יכולה להיות חוויה עמוקה למדי, במיוחד אם היא אינטנסיבית".
עבור חלק מהאנשים, החזרה לשגרה לאחר חוויה כה עזה היא מאתגרת. "הפכת לאחד עם היקום, אבל למחרת אתה עדיין צריך להתמודד עם החיים הרגילים", אמר כריסטוף קוך, מדען מוח ממכון אלן בסיאטל. ולרי קורקאס, בת 60 מפורטלנד, אורגון, עברה דום לב לפני שנה. היא הייתה "מתה" במשך ארבע דקות. בעודה מחוסרת הכרה, היה לה חזון שבו היא נמצאת בסן פרנסיסקו ורואה את יקיריה שנפטרו בקרונית אדומה. לאחר שהתאוששה, היא הרגישה "מחודשת לחלוטין", אך החזרה לחיי היומיום לא הייתה חלקה. בפגישת עבודה, המנהל שלה ציין שהצוות "שרד עוד שבוע", וקורקאס מצאה את עצמה מתרגשת עד דמעות "כי אני כמעט לא שרדתי עוד שבוע".
חוויית סף מוות יכולה לשנות באופן דרמטי את תפיסת עולמו של אדם. פורד ג'ון טקטה, בן 73 ממינסוטה, היה בן 64 כשחווה חוויה כזו במהלך ניתוח חירום. הוא הבין שהוא מביט מטה על עצמו בחדר הניתוח, וזוכר שחשב: "אז ככה אני נראה עם חזה פתוח". לאחר מכן, הוא מצא את עצמו באזור גדול שהזכיר לו שער עלייה למטוס וראה פתח למנהרה עם אור קלוש בקצה. הוא ניסה לעבור, אך אנשים אחרים מנעו זאת ממנו, ומישהו טפח על שכמו ואמר: "אתה צריך לחזור". לדברי טקטה, החוויה "שינתה לחלוטין את האופן שבו אני מסתכל על דברים" והפיגה את פחד המוות שלו. מחקר שפרסמו פהליבנובה וצוותה מצא שכמעט 70 אחוזים מ-167 משתתפים ששרדו חוויית סף מוות חוו שינויים באמונותיהם הדתיות או הרוחניות. מחקרים אחרים מצאו שאנשים משנים את סדרי העדיפויות שלהם, הופכים לאמפתיים יותר ומעריכים יותר את החיים, ופחות מודאגים מעיסוקים חומריים.
אחד הקשיים הגדולים הוא היכולת לדבר על החוויה. "רוב האנשים רוצים לדבר על זה", אמרה פהליבנובה, "אך הם עשויים לחשוש לשתף כי יתייגו אותם כמשוגעים או לא יאמינו להם, וזה יכול להיות מבודד". קריסטה גורמן, בת 54 מפלורידה, עברה דום לב בזמן שילדה את בתה. היא חוותה ריחוף מעל הסצנה, ולאחר מכן נמשכה דרך קיר למרחב מואר ונוף ירוק. "התמזגתי עם כל זה", אמרה, "הייתי הפרחים והמים והעצים, זה היה אושר עילאי". כשסיפרה לבעלה דאז, הוא לא ממש הבין. סומיץ' חוותה קושי דומה. היא ניסתה לספר לחברים ובני משפחה, אך אנשים לעיתים קרובות לא ידעו מה לומר. היא הרגישה מבודדת אפילו בתוך קהילת חווי סף המוות. "נראה היה שהחוויה של כל כך הרבה אנשים הייתה חיובית ושלי הייתה כל כך מפחידה. תהיתי, מה עשיתי לא בסדר?".
קבלת תמיכה נכונה היא חיונית, שכן אנשים שעוברים חוויות אינטנסיביות נוטים להשתנות מאוד. סומיץ' מצאה עזרה בטיפול עם מטפלת המתמחה בטראומה ובחיבור עם נשים אחרות שעברו ניתוחים קיסריים טראומטיים. לדבריה, קשה לדמיין מי הייתה היום לולא החוויה. היא הפכה אותה לאדם אמפתי יותר. "האדם שהייתי עד לאותו רגע, אני חושבת שמת באופן מטפורי", סיכמה סומיץ'. "מישהו אחר חזר".
התרעות פיקוד העורף