מורו נתמך במהלך המסע על ידי צוות מקצועי, שבו הייתה גם קפרי דג'אטיאסמורו, שחיינית מרתון ותיקה. לדבריה, התחושה בשחייה במים פתוחים היא תחושה אדירה: "אחרי שאני שוחה, אני מרגישה כמו היי אחרי אימון גדול או סקס מדהים."
מורו עצמו סיפר כי המוטיבציה שלו לא נבעה מפנטזיה אלא מרצון לחקור את גבולות היכולת האנושית. "חשבתי: למה שאני לא אעשה את זה?" אמר. "ידעתי שאני צריך לעשות את זה". לדברי הוריו, מורו ידע לשחות עוד לפני שידע ללכת. הוא היה שחיין תחרותי מצטיין בתיכון ובקולג', אך נעלם מהבריכה לשני עשורים עד שבגיל 40 פלוס, המים קראו לו שוב.
הוא החל להתאמן במים פתוחים, ושחה את תעלת מולוקאי בהוואי - 42 קילומטרים, ב־13 שעות ו־11 דקות, תוצאה מדורגת היסטורית. אבל הוא רצה משהו קיצוני יותר - ושם עין על השיא של השחיין המצרי שחאב אלאם: שחייה ארוכה עם הידיים אזוקות. מורו הבין שלא יוכל להשתמש בידיו, האחראיות ל־90% מהדחיפה בשחייה. "זה הפך לאתגר טכני," אמר.
הוא בנה את השיטה על בעיטת החזה החזקה שלו, וחזר להוואי לשבור את שיאו של אלאם - ואז החליט לבצע את המשימה המכריעה במנהטן. ב־9 בספטמבר 2025, מורו קפץ למים כשהוא אזוק. חלקים מהמסלול היו מסוכנים. והסכנה האמיתית? זרמים שנוצרו בשל עבודות במנהרת לינקולן כמעט גרמו לו להישאב. "לא היה לי מושג כמה זה היה חמור עד אחרי השחייה," אמר.
לקראת הסיום הודיע לו חותר הקיאק שהוא יכול לשבור את ה־10 שעות - והוא האיץ. הוא חצה את הקו בזמן של 9 שעות ו־41 דקות. "זה היה הסיום של כל מה שעברתי - הספקות, חוסר הוודאות… והחלום המטורף הזה שהתממש." בסוף המסע הוא חזר עם שני שיאי גינס - ועם זיהום חיידקי ברגליים, אך גם עם מסקנה אחת: "זו עדות לכך שאין גבול לחלומות שלך. אתה אף פעם לא צריך להפסיק לחלום."
התרעות פיקוד העורף