הבעיה החלה עם מספרים - תרתי משמע. אור שמה לב שהמפגשים האינטימיים שלהם התדרדרו לאחד בכל כמה חודשים. היא מסוגלת להיות מאופקת, שולטת בעצמה, אבל ינון? כגבר טיפוסי, לא נראה לה שהוא בנוי להתנזרות מרצון. כשהיא העלתה בפניו את הנושא, הוא פיזר תירוצים על לחץ בעבודה ופרויקטים בחו"ל. היא חשבה אפילו על בעיה רפואית, כמו חוסר אונות, אבל זה לא הסתדר עם העובדה שכשזה כבר קרה ביניהם, הוא תפקד ללא דופי. המשוואה לא התאזנה. היה חסר נתון באחת העמודות.
"מתי, לעזאזל?" היא שאלה אותי בפגישה הראשונה שלנו. "מתי זה קורה?"
חיכינו להזדמנות הבאה שהגיעה: ינון אמור היה לטוס להולנד. בהתאם לתוכנית עקבתי אחריו לשדה. כשעבר את הבדיקה הביטחונית, הציג כרטיס מועדון ונכנס פנימה. נכנסתי בעקבותיו. ינון נראה משוטט בנינוחות, קנה שוקולדים, כנראה לילדים, עד שניגש למדף הבשמים ובחר בושם יוקרתי, ארוז בקפידה. כשהגיע לקופה, הוא לא הפקיד אותו בדיוטי פרי, כדי שיחכה לו שינחת, אלא שם אותו בתיק.
עדכנתי את אור בזמן אמת. "בושם?!" היא שאלה פעמיים. "אתה בטוח? אני רגישה לריחות. זה בטוח לא בשבילי".
ריח של הזדמנות עלה באוויר. ינון סיים לשתות קפה, קרא קצת עיתון, ואז קם בנחישות. אלא שהוא לא הלך לשער הטיסה להולנד, אלא פנה בצעד בוטח לכיוון מבואה D. הצצתי בשלט של השער - טיסה לסופיה.
שם הבנתי את השיטה: ינון ממציא יעד כלשהוא כדי לא לעורר חשד בגלל החזרתיות, אך בפועל הוא טס לאן שהוא רוצה באמת. אני רוצה להאמין שלא משנה איפה הוא אמור לעבוד בחו"ל, הוא לרוב יעבור בסופיה ליום-יומיים ואז ימשיך ליעד האמיתי שלו. אחד הדברים שאור בטוחה בהם הוא הפעילות העסקית שלו בחו"ל.
לא ניתן לטוס אחרי מישהו בספונטניות, בטח לא בקלות. מנגד, גם לא רציתי לחכות לנסיעה הבאה שלו. המרוץ היה נגד השעון: שעתיים וחצי עד הנחיתה בסופיה.
הרמתי טלפון לקולגה מקומי שסיים איתי פרויקט לאחרונה. הסברתי לאור את העלויות החדשות עם זמן התלבטות של דקה אחת. "מאשרת," קבעה נחרצות.
באותו ערב כבר פגשתי את אור. המחשב הנייד שלי היה פתוח, והתמונות מסופיה החלו לזרום. ינון אמנם נחת לבד, אך ביציאה מהטרמינל חיכתה לו בחורה, צעירה ממנו בעשרים שנה לפחות. קצת חיבוקים, נשיקה ממושכת, והופ - גם הבושם נשלף מהתיק והוגש לה עם חיוך רחב.
אור לא דיברה הרבה. היא לא בכתה, לא התפרצה. רק בחנה את התמונות שוב ושוב במין שקט מקפיא של מי שסוגרת עוד תיק במשרד. המשוואה שלה סוף סוף התאזנה. היא לא רק גילתה את ה"מתי", אלא גם את ה"איפה" ועם מי.
"יפה לה הבושם," אמרה בטון קר ויבש וסגרה את הלפטופ. המלצתי לה לקחת נשימה ארוכה, ולא להגיד לו מילה. שתנצל את הימים הקרובים כדי לעכל את הבשורה, ורק אז להחליט מה נכון עבורה. רוב הנשים שאני פוגש מצליחות להיות מאופקות בשלב הזה - לא באמת יעזור לה אם תתפוצץ עליו בטלפון.
הימים עברו וינון חזר. כשנכנס הביתה, חיכתה לו מעטפה על השולחן. "בקשה לישוב סכסוך" הייתה הכותרת שרשומה שם. אור לא יכלה לשאת את הבשורה ובחרה להתגרש.
התרעות פיקוד העורף