אלא שגבע ראה את הדברים אחרת. הוא שקע בעצב, בדכדוך, כזה שפוטר אותו מכל מאמץ, וניתב את האנרגיה שלו לטובת ספורט, עבודה וחברים. כשכבר הסכים ללכת פעם אחת לטיפול, חזר עם פרצוף מיואש. "השטויות האלה לא עובדים עליי", הכריז. פה ושם הוא כמובן הציע לה מחוות גופניות, וגם אמר שיעשה עבורה מה שהיא רק תבקש, אלא שהאופן שהוא אמר את זה, ללא התלהבות או תשוקה, הרג לה את החשק. מעיין הרגישה דחויה, ועדיין שתקה. "קשה לי לדמיין מה עובר עליו", אמרה לי בפגישתנו. "הוא בטח מרגיש כזה חסר ערך". היא ויתרה על המיניות שלה ולו רק כדי לא לפגוע באגו הפצוע שלו.
לפני שנתיים, השקט הזה נסדק. הטלפון בדירה צלצל וגבר זר מעבר לקו שאל אם זה הבית של גבע. וכשהיא אישרה, הוא ירה: "אני בעלה של המאהבת של בעלך". מעיין ההמומה ניתקה מיד את השיחה ורצה לספר לגבע. אלא שהוא, די בטבעיות, ביטל את זה בשנייה. "מישהו מנסה להתנכל לי בעבודה כנראה, ומי כמוך יודע שאני לא יכול?!", אמר ומעיין קנתה את זה. זה סה"כ היה לוגי. אימפוטנט לא יכול לבגוד. פשוט ונוח. אלא שהסדק המשיך להתרחב.
"אז מה גורם לך לבוא אליי עכשיו?" שאלתי אותה. קשה היה לה להסביר. בעיקר הרגישה מבולבלת. מצד אחד, היא מבינה שאם היה לו רע איתה, הוא פשוט יכול לקום ולעזוב כי להם ילדים משותפים או כל דבר אחר שקושר אותם יחד. מצד שני, קשה להתעלם מתחושות וסימנים, כמו אותה פעם שנכנסה לחדר האמבטיה שלהם כשהוא התקלח, ולרגע היה נדמה לה שהיא מזהה זקפה קלה. כאלו דברים ואחרים גרמו לה לחטט עוד ועוד עד שמצאה בטלפון שלו הודעה קצרה: "נפגשים בסוף בשלישי?". מעיין התקשרה ממספר חסוי וענתה לה אישה. הפעם היא לא תיפול בפח, ולא תלך להתעמת עם גבע. במקום זה בחרה להגיע אלי.
יום שלישי הגיע. התמקמנו ליד המשרד שלו עם צוות מתוגבר. חוקר אחד לכל יציאה מבניין המשרדים שלו, ועוד אחד משקיף על היציאה מהחניון. לא לקחנו שום סיכון. בצהריים ראינו את גבע לראשונה יוצא מהבניין. הוא לא הלך לרכב, אלא צעד לכיוון המרכז המסחרי, עד שנעמד בקרן הרחוב. שלוש דקות מאוחר יותר, רכב תכלת נעצר לידו וגבע זינק פנימה בזריזות.
נצמדנו אליהם. באחד הרמזורים התקרבתי בנתיב המקביל והצצתי פנימה. בחורה צעירה ישבה ליד ההגה וגבע ליטף את שיערה. שניהם נראו נינוחים ומשועשעים. הם עצרו לארוחה קלה במסעדה, אלא שמשם הם לא נסעו למשרד. הם המשיכו לעבר אחד המושבים בשפלה, ונכנסו לאחד מאותם משקים שמציעים חדרים לפי שעה. תיעדנו אותם. כעבור שעתיים הם יצאו משם, וגבע נראה כמו אדם חדש. חזרנו איתם למשרד שלו, ומהרגע שהוא ירד מהרכב, היא הפכה להיות מטרת המעקב שלנו, ולו רק כדי לחשוף את זהותה. עד מהרה גיליתי את שמה ושהיא אישה נשואה עם שלושה ילדים. זה אולי כבר מסביר את הכל. גבע לא עוזב את מעיין כי המאהבת שלו לא באמת מציעה לו בית, אז למה שיוותר על שירותי מלונאות?!
התקשרתי למעיין. פירטתי לה מה היה שלב אחרי שלב, מהמפגש בקרן הרחוב ועד לשעתיים בבקתה במושב. ציפיתי להתפרצות זעם או לכל הפחות, דמעות. במקום זה הייתה שתיקה ארוכה. "אז יש לי עסק עם אימפוטנט סביבתי, אה?!" אמרה לבסוף. "מה הכוונה?" שאלתי כי לא העזתי לנחש. "הוא אימפוטנט רק כשאני בסביבה", הסבירה.
סגרתי את השיחה. מעיין הקריבה חמש שנים מהנשיות שלה על מזבח של שקר רפואי. גבע לא באמת איש חולה, אלא אנוכי מספיק כדי לכבות האור בבית לטובת הדלקת נר קטן באיזה בקתה עלובה. מספר ימים לאחר מכן היא הפסיקה להיות בסביבה שלו.
התרעות פיקוד העורף