הסיפור הזה יכול היה להסתיים בנקודה הזאת, אלמלא הכנס האחרון שבו ביקר. באותו כנס גדי פגש את המזכירה שלו מאותן שנים בהולנד. זו הייתה שיחת חולין תמימה, ובין היתר גדי התעניין אם היא יודעת לשלומה של אנה-מארי. בין רגע השיחה הפכה לרעידת אדמה, כשאותה אחת שאלה בחזרה: "אתה בטח שואל בגלל הילד?".
גדי הרים גבה. הוא ניסה להבין מה בדיוק היא אומרת לו, ובמקביל שמר על ארשת פנים קפואה. הוא חשש לשאול אותה יותר מדי שאלות כדי לא להסגיר שהוא מופתע, אלא שבין השורות הוא התבשר שלאנה-מארי יש ילד בן שבע, ומסיבה כלשהי אותה מזכירה חשבה שהוא שלו.
"אני פשוט לא רוצה להעיר מתים", הסביר לי גדי. "מנגד, איך אני בודק אם הילד הזה שלי?" אלה מסוג המקרים שגדי פשוט יכול היה להרים טלפון לאנה-מארי, אבל נראה שהוא פחד מהתשובה - מכל תשובה שלא תהיה. קשה לשפוט את התחושות הרגשיות שלו באותו רגע.
זאת הסיבה שהוא העדיף לבחון את זה בדרך סמויה. המטרה הייתה פשוטה: להשיג פרטים של הילד ובעיקר את תאריך הלידה שלו. עם תאריך - הוא יעשה לבד את החשבון.
כשמסרתי לגדי את הממצאים, ראיתי גבר שמתפרק מבפנים. בשלב הזה הוא רצה הרבה יותר: עוד פרטים, תמונות של הילד, באיזו רמת חיים היא חיה - כל מה שאפשרי. כך מצאתי את עצמי נוחת בסכיפהול יחד עם חוקרת נוספת.
בבוקר למחרת "ישבנו" על הבית שלה. הסעה של בית ספר עצרה ברחוב, ואז ראינו את אנה-מארי ואת ז'אן לראשונה, וכך השגנו תמונה ראשונית של הילד. עוד יומיים של פעילות שטח השיגו לנו תמונות נוספות מכל זווית אפשרית. הם גם השלימו תמונה רחבה יותר: אנה-מארי מגדלת את ילדיה באמצעים די דלים. ביום היא עובדת כקוסמטיקאית, ובסופי שבוע כברמנית. אביה של הילדה הצעירה לא חי איתה, והיא לבד במערכה.
עדכנתי את גדי. הוא לא ידע להסביר את רגשותיו, אבל מה שבטוח היה שהוא הרגיש מחויב לה. הוא כבר ראה בעיני רוחו כיצד הוא מסביר את זה לאשתו ותומך בהם כלכלית. תודה לאל שיש לו גם את היכולת הכלכלית לעשות זאת. הדבר היחיד שהוא לא הבין הוא מדוע היא לא סיפרה לו. דווקא היא, שהכירה אותו כל כך טוב, אמורה לדעת שהוא לא יתכחש לילד שלו.
השאלה הזו הדהדה גם אצלי. למה שאישה תיקח על עצמה עול כזה לבד? למה להקריב את עצמה ככה? הצעתי לו להתקדם לשלב נוסף בחקירה.
שירי החוקרת ואני התיישבנו בשעה מוקדמת יחסית על הבר במקום שבו אנה-מארי עובדת. המקום היה די ריק, מה שאפשר שיחה קלה, ובהזדמנות הראשונה זרקתי לאוויר את המילה "ישראל" מתוך תקווה שזה יפתח את הסכר. זה העלה בה חיוך, והיא סיפרה שהיה לה סיפור אהבה ישן עם ישראלי.
חיטטתי בעדינות. "הוא חזר לישראל ואני לא הסכמתי לעזוב את הולנד", אמרה בגילוי לב. ניסינו לגשש אם היא מצטערת, אך היא לא הוסיפה יותר מדי. ברגע שסיפרה לנו שעבודתה הקבועה היא טיפולי פנים, סימנתי לשירי לשריין לעצמה תור. זו הייתה ההזדמנות הכי טובה להתקרב אליה עוד יותר.
למחרת שירי הייתה בביתה של אנה-מארי. הטכניקה החקירתית במקרים כאלה היא בניית אמון הדרגתית וסיפור אישי עם קונפליקט לא פתור. הסיפור ששירי בחרה כלל "אם יחידנית וילד נטוש". מהר מאוד זה הוביל לשיחה פתוחה - עד שהגיעה הווידוי: "תראי, כשנפרדנו הייתי כבר בהריון עם ז'אן, ובכל זאת נתתי לו לנסוע. לא יכולתי להסתכל לו בעיניים יותר".
פתאום הכול התבהר. היא לא הקריבה את עצמה - אלא בחרה בדרך עצמאית, גם אם המחיר היה הישרדות כלכלית. רעידת האדמה של גדי פסקה באותה מהירות שהחלה. חוזרים לשגרה.
התרעות פיקוד העורף