אני אוהב את אלה שמכינים אותי שזאת תהיה עבודה קלה ופשוטה. במילים אחרות, הם מבקשים שזה לא יעלה הרבה. אין לי בעיה עם עבודה פשוטה, אלא שמנסיוני, אלה התיקים שעומדים להסתבך, בעוד שהלקוח נשאר אופטימי.
היתרון הבולט שלהם, לפחות על הנייר, הוא חוסר תלות אחד בשני. אין ילדים משותפים. יש להם הסכם ממון והם ממילא שם מתוך בחירה חופשית. מה שבאמת החזיק את הקשר זו האהבה והתשוקה שלהם אחד לשני, על אף הפערים.
אבל היה גם חיסרון בולט: הקלות שבה המילה "גירושין" נזרקת לאוויר בכל פעם שהטונים קצת עולים. עבור לינדה, זה היה אקט של הפחדה. עבור יעקב, זה היה סתם רעש רקע. יעקב אף פעם לא האמין שהיא תלך עם זה עד הסוף. וגם אם כן, הוא היה משוכנע שזו תסתיים בלחיצת יד ידידותית, כי הרי הכל סוכם מראש.
אלא שאז הגיע המפץ הגדול. באחד ממקרי הכסח שלהם, יעקב טרק את הדלת ויצא מהבית בהפגנתיות. הוא ציפה לטלפון של פיוס, ובמקום זאת קיבל תביעת מזונות-אישה בסכום שהיה גבוה יותר מהמשכורת החודשית שלו.
ליקב של מזג חם, ומן הסתם התביעה הזאת הדליקה לו את כל הפיוזים. הוא כבר מצא את עצמו מתכנן איך הוא "חותך" בשעות העבודה ומוותר על שעות נוספות, ולו רק כדי שהיא לא תראה ממנו שקל. "לא מגיע לה", הוא חזר ואמר לי במשרד, "פשוט לא מגיע לה".
הבעיה של יעקב הייתה שלינדה מעולם לא החזיקה עבודה קבועה, ובכל זאת היא מצאה לה נישה רווחית. בכל יום שישי היא הפעילה דוכן ג׳חנון בקניון המקומי. "באיזה ארבע‑חמש שעות בשבוע", תיאר יעקב את האימפריה הקטנה שלה, "היא מביאה בקלות 15 הביתה. שחור. מזומן". בכתב התביעה שלה, לעומת זאת, היא רשמה שהיא לא עובדת ואין לה הכנסות.
יעקב ביקש ממני שאגיע לקניון ואתעד אותה עושה כסף בדוכן שלה. "פיס אוף קייק", סיכם. ביום שישי התייצבתי בקניון. המקום היה מלא בדוכני בגדים, וילונות וכל מיני אקססוריז, אבל ריח של סחוג לא היה שם. חיפשתי בכל קומה, בכל פינה. לינדה והג׳חנון המפורסם שלה פשוט נעלמו. יעקב התעקש שזה לא יכול להיות, אבל גם אחרי סריקה נוספת הממצאים עדיין אפס. "קשה לי להאמין שהיא הפסיקה לעבוד רק בגלל התביעה", הוא רטן.
החלטתי לבדוק את זה יותר לעומק. איתרתי את מפעיל הדוכנים של הקניון והצגתי את עצמי כמי שרוצה להקים דוכן מתחרה. זה הרגע שקיבלתי את התשובה: זה לא קשור לתביעה. הנהלת הקניון החליטה לצמצם את דוכני המזון הזמניים בגלל תלונות של חנויות המזון הקבועות ששילמו שכירות גבוהה. לינדה פשוט נזרקה מהקניון ביחד עם הסירים שלה.
יעקב היה בלחץ. כעת, כשהיא באמת לא עובדת, הקייס שלה למזונות הפך למציאות סבירה עבורו. היה לי רעיון. בשלב הזה גם לא היה לנו מה להפסיד. הרמתי אליה טלפון ונתתי למכשיר לתעד כל מילה. "לינדה?" שאלתי. היא אישרה. הצגתי את עצמי כאחד מהלקוחות הקבועים שלה בדוכן בקניון.
"זוכרת שדיברנו לפני חודשיים-שלושה על הבר-מצווה של הבן שלי?" זרקתי שאלה לחלל האוויר. לא היה לי מושג אם מישהו אי פעם דיבר איתה על בר-מצווה, אבל ההימור היה שהיא תקשיב ולא תרצה לוותר על לקוח. "אז רציתי לסגור איתך שירות של מלוואח וג׳חנון לכל האורחים שלנו בבית הכנסת בשבת חתן".
לינדה בלעה את הפיתיון. היא נקבה סכום של 3,000 ש"ח. אני כמובן התחלתי להתמקח. המטרה של זה לגרום לה לתשומת לב על המחיר ולא על השיחה שלנו. ישראלי נורמלי היה מתמקח בכל מקרה. הגאווה שלה עשתה עבורי את העבודה הכי טובה. "תקשיב, זה מחיר מעולה", הסבירה לי. "בדוכן הייתי מרוויחה כפול מזה". בשיחה של שלוש דקות כבר קיבלתי הודאה על היקף ההכנסות האמיתי שלה ועל העובדה שהיא גם לא מדווחת לאף גורם.
אבל היא לא עצרה שם. כששאלתי על הדוכן שלה שנעלם, היא אישרה את דברי המפעיל, אבל הוסיפה בביטחון: "דלת נסגרת ודלת נפתחת. בעוד שבועיים אני מתחילה להפעיל דוכן בשוק האוכל של יום חמישי. מוזמן לבוא". היא נתנה לי את המיקום המדויק והבטחתי להגיע.
ברור שהתייצבתי, ולו רק לסיים את מה שהייתי אמור לעשות מלכתחילה. תיעדתי אותה עומדת מאחורי הסירים, מחלקת מנות וגובה מזומנים. התמונות האלו, יחד עם השיחה המוקלטת, היו אמורות להיות המסמר האחרון בארון תביעת המזונות שלה.
עברה חצי שנה. הרמתי טלפון ליעקב כדי לברר איך זה נגמר בבית המשפט. "לא היה דיון", ענה לי יעקב בקול רגוע. "מה זאת אומרת? למה?" שאלתי, די מופתע. "התיק בוטל כי חזרנו אחד לשנייה. אמרתי לך שהיא לא באמת רוצה להתגרש, לא?"
סגרתי את הטלפון וחייכתי לעצמי. בסוף, בעולם של יעקב ולינדה, האהבה ניצחה את הראיות. הם חזרו למסלול הקבוע שלהם, שנע בין חיים טובים לאיומי סרק, והראיות שלי נשארו מאחור בתוך קלסר משרדי. לפחות הג׳חנון, כך אומרים, הוא מעולה.
התרעות פיקוד העורף