חשבתי שזה עוד תיק בגידה רגיל – עד שזיהיתי אותה | סאם זיברט

הדבר הכי מוזר בסיפור של בתיה, היה שלה הוא לא היה נראה מוזר. בשעה שהיא חיה במרוץ העכברים שלה ונלחמת בזמן, מוטי שלה לא איתה. העבודה תובענית ואחרי יום ארוך עם לשון בחוץ, היא רצה לאסוף את הקטנים מהצהרון. משם, היא בעבודה השניה שלה עם ארוחות ערב, מקלחות, שיעורי בית, וניסיונות נואשים להשכיב את הילדים לפני קריסה. מוטי? שם, אבל לא באמת.

בשנתיים האחרונות הוא אימץ לעצמו מנהג של קדושים: ספורט. ברגע שהוא דורך בבית אחרי היום שלו, הוא מחליף בגדים ומודיע שהוא יוצא כהרגלו להליכה. ככה שלוש ארבע פעמים בשבוע, שעתיים שלוש בכל פעם. בתיה, בצניעותה או בחוסר אנרגיה להתווכח, קיבלה את זה. היא אפילו שכנעה את עצמה שזה גם לטובתה וגם לטובתו. בכל זאת, הוא עובד קשה, לחוץ, חייב לפרוק אנרגיה כדי שזה לא יצא על הילדים. היא לקחה על עצמה את כל נטל הבית כדי לאפשר לו את השקט שלו, ועל הדרך גם היא קיבלה את השקט שלה.

יתכן שהכל היה ממשיך ככה תקופה ארוכה, אלא שלבתיה יש חברות, ואלו? לא עייפות כמוה. הן רואות מהצד את מה שהיא מסרבת לראות. "שלוש שעות הליכה?", העקיצה שלהן הגיעה עם קריצה, "הוא מתאמן לאולימפיאדה או משהו?". הן רמזו, לחשו, עד שאמרו לה מפורשות: "את לבד, בתיה. יש לך בעל רק על הנייר".

בהתחלה בתיה התגוננה. היא אמרה שסופי השבוע מוקדשים למשפחה, ושחיי המין שלהם גם לא נפגעו. מבחינתה, זה הסממן המכריע. אם הוא איתה במיטה, אין לה סיבה לחשוד.

אבל בסוף זה חלחל. כשבתיה הגיעה למשרד שלי זה לא כי היא חשדה, אלא כי היא לא רצתה להיות "האישה הזאת" - האחרונה לדעת. היא קיוותה להוכיח לחברות שלה שהן טועות, ואז היא תוכל להמשיך את חייה כרגיל.

המעקב אחרי מוטי היה קל מהרגע הראשון. התמקמתי מול הבית בשעת ערב מוקדמת, חיכיתי להודעת SMS של בתיה שהוא יוצא, וקדימה. מתחילים. הג'יפ של מוטי הגיח מהחניון. יש לו חלונות כהים,  כאלו שלא מאפשרים לך לראות פנימה. בכל אופן, אני בעקבותיו. מוטי לא נסע לפארק קרוב. גם לא לטיילת. אחרי מספר דקות של נסיעה, נכנס לחניון של קומפלקס בניינים יוקרתי, המתין שהשער ייפתח, ונעלם פנימה.

המחשבה הראשונה הייתה שאולי הוא אוסף מישהו לאימון שלו. חמש דקות מאוחר יותר הג'יפ יצא מהחניון והנסיעה המשיכה. הרכב האט כשהוא התקרב לבית פרטי במרכז העיר, ובתזמון מושלם שער ברזל גבוה נפתח בדיוק כשהוא התקרב. מצאתי את עצמי מול בית פרטי מוקף מכל כיוון בלי יכולת לראות מעבר.

בירור קצר ברשת אישר את המובן מאליו. זה מקום שמשכיר חדרים לפי שעה. צימרים ממש בלב העיר. מקום נחמד לגנוב זמן וחופש באמצע העיר.

שעתיים וחצי לאחר מכן הג'יפ יצא. הוא החזיר את המלווה המסתורית לקומפלקס של הבניינים וחזר הביתה. חזרתי על המעקב פעם נוספת ביום אחר, והתסריט חזר על עצמו. מוטי התגלה כבעל תיאבון מיני עשיר שלא מבייש בחור צעיר, שיערתי שלא הספיקו לו היחסים בבית. עכשיו נותר רק לגלות ולחשוף מי היא "התוספת".

הפעם, ניסיתי לחכות להם בחניון של הקומפלקס, אבל השמירה הייתה הדוקה מדי כדי שאצליח להיכנס. הכתובת הזו לא זרה לי. לפני כמה שנים היה לי מעקב על אחד הדיירים האחרים, אז ידעתי עד כמה המקום שמור. גם הפעם לא קיבלתי מענה, מלבד הידיעה שספורט אין כאן.

הבעיה הייתה טכנית. הבגידה די ברורה, אבל צריך גם תמונות. בחניון של הצימר קיימת הפרדה ודיסקרטיות. אין כל אפשרות לצלם מי יוצא מהג'יפ. הבטתי אל המבנים סביב וחיפשתי דרך להיות גבוה יותר.

יום המעקב הבא הגיע. בזמן שמוטי התארגן לצאת מהבית, חוקר אחר ממשרדי חיכה לו מחוץ לחניון. אני, לעומת זאת, התחלתי לטפס על גג של בנין. הגישה לשם לא הייתה פשוטה, אבל בדרך כלשהי ועם סולם חלוד שהיה מקובע על הקיר, מצאתי את עצמי נשכב על חתיכת גג מבטון שמתצפת היישר אל חצר הבית הפרטי במרכז העיר. הגדר הגבוהה של הצימר כבר לא רלוונטית יותר. הרגשתי כמו צלף שממתין למטרה, אלא שבמקום קליעים אני חמוש בכרטיס זיכרון.

החוקר שאיתי נתן לי התראה - הג'יפ מגיע. מוטי נכנס לחנייה של הצימר, וכעבור רגע שתי דמויות יצאו ממנו. הם נראו מחויכים, מעט מחובקים ונראה שידעו היטב את הדרך לחדר הרגיל שלהם. המצלמה שלי נתנה רצף מכובד של תמונות. ירדתי מהגג, ובזמן שהם שם בחדר עברתי על הצילומים בנחת.

התיק סגור. בתיה? קיבלה תמונה של האמת המרה ובעיקר את העובדה שבסופו של יום - היא אכן האחרונה לדעת. מוטי? יחפש שימוש אחר לנעלי ההליכה שלו. לקוחת העבר? למדה מה זה ציניות. אם את לא יכולה לנצח בוגדים, אולי שווה להצטרף אליהם.