אחת המטופלות סיפרה לו כי היא חוששת לעלות לרכבת התחתית. "אני יודעת שזה טיפשי, אבל בכל פעם שאני ברכבת, אני מסתכלת על כולם ותוהה...", אמרה, ולא השלימה את המשפט. לדבריו, היה ברור למה התכוונה: מקרי האלימות האחרונים, בהם הדקירות המזעזעות ברכבת ללונדון, טלטלו אותה.
פמברטון מספר כי יותר ויותר שיחות עם מטופלים נפתחות במשפט: "ראית את החדשות על...?", ולאחריו עוד מקרה מחריד. אסיר ששוחרר בטעות מכלא, תקיפות סכין בכמה מוקדים, עוד אירוע אלים שמגיע למסך בתוך דקות. התחושה, לדבריו, היא כאילו החברה קורסת מוסרית וכאילו אין עוד מקום בטוח באמת.
לדברי פמברטון, הפער בין המציאות הסטטיסטית לבין תחושת הפחד נובע בעיקר מהדרך שבה אנחנו צורכים מידע. פעם שמענו בעיקר על אירועים שהתרחשו בקרבתנו. היום אנחנו נחשפים כמעט בזמן אמת לכל אירוע אלים במדינה כולה, ולעיתים גם בעולם כולו.
הרשתות החברתיות מעצימות את התחושה הזו. האלגוריתמים בנויים כך שיציגו לנו את התוכן המזעזע, החריג והמפחיד ביותר, כי זה מה שגורם לנו לעצור, לקרוא, להגיב ולהמשיך לגלול. המוח האנושי, שהתפתח כדי לזהות סכנות, לא תמיד יודע להבדיל בין איום ברחוב הסמוך לבין אירוע שקרה 300 קילומטרים משם. מבחינתו, מדובר באיום קרוב: צריך להיזהר.
כפסיכיאטר, פמברטון מודאג במיוחד מההשפעה של מעגלי חדשות כאלה על אנשים שכבר מתמודדים עם חרדה. החשיבה הקטסטרופלית שמאפיינת חרדה - "משהו נורא עומד לקרות" - מקבלת חיזוק מכל התראה חדשותית. לדבריו, הוא ראה מטופלים שהצליחו לנהל את החרדה שלהם היטב, אך הידרדרו לאחר סוף שבוע של חשיפה בלתי פוסקת לדיווחים אלימים ברשתות.
הצעד הראשון, לדבריו, הוא להיות כנים לגבי מה שאנחנו צורכים. אם בדיקת חדשות חמש פעמים ביום גורמת להרגשה גרועה יותר, צריך להגביל אותה לפעם אחת ביום, בזמן מוגדר. אין צורך בעדכונים בזמן אמת על כל אירוע. זה לא מידע חיוני לביטחון האישי, אלא השריה מתמשכת בתוך פחד.
הצעד השלישי הוא לבנות ביטחון בהדרגה. אם אדם מתחיל להימנע מרכבות, רחובות או מקומות ציבוריים, ההימנעות רק מחזקת את החרדה. במקום להפסיק לגמרי, פמברטון ממליץ על חשיפה הדרגתית: נסיעה קצרה בשעה שקטה, יציאה עם חבר, שימוש באוזניות ובמוזיקה מרגיעה. המטרה אינה להיות פזיזים, אלא לא לאפשר לפחד לגנוב את החיים.
הצעד הרביעי הוא להכיר בחרדה במקום להילחם בה. אם עולה גל פחד ברכבת, אין צורך לנזוף בעצמכם. אפשר לומר: "אני מרגיש חרדה עכשיו", ואז להביט סביב. לרוב תראו אנשים רגילים עושים דברים רגילים: קוראים, ישנים, גוללים בטלפון, נראים עייפים ומשועממים. זה מחזיר את המוח למציאות במקום לתרחיש האימה.
הצעד החמישי הוא לדבר עם בני משפחה, ובעיקר עם ילדים, בכנות אך בפרופורציה. כן, דברים רעים קורים לפעמים, אבל הם נדירים. צריך לנקוט זהירות סבירה, להיות מודעים לסביבה ולסמוך על האינסטינקטים, אבל לא לתת לפחד לנצח.
הצעד השישי הוא להתמקד במה שכן ניתן לשלוט בו. אי אפשר למנוע כל טרגדיה אפשרית, אבל אפשר להיות אדיבים לאדם שיושב לידכם ברכבת, לבדוק מה שלום חברים חרדתיים, ולבנות קשרים וקהילה. לפי פמברטון, חיבור אנושי הוא אחד הנוגדנים החזקים ביותר לפחד.
פמברטון מסביר זאת באמצעות "אפקט ההילה": תכונה חיובית אחת, כמו נחמדות, משפיעה על האופן שבו אנחנו שופטים תכונות אחרות, כולל אמינות. קאר, לדבריו, הצליח לנצל את הפרסונה הציבורית שלו. אנחנו מתקשים להאמין שאדם שמצחיק אותנו וגורם לנו להרגיש בנוח מסוגל להוליך אותנו שולל.
בהמשך הטור מתח פמברטון ביקורת חריפה על החלטת הנהלת University Hospital Southampton Trust לבטל את התה והקפה החינמיים לעובדים. ההחלטה צפויה לחסוך כ-50 אלף ליש"ט, אך לדבריו היא משדרת לצוותים הרפואיים עד כמה מעט מעריכים אותם.
פמברטון כתב כי מי שעבד במשמרות של 13 שעות בבית חולים יודע שכוס קפה אינה מותרות, אלא חבל הצלה קטן. זו ההפסקה הקצרה בין החייאה לבין שיחה קשה עם משפחה, הרגע שבו אנשי הצוות מצליחים לנשום ולשוחח זה עם זה כשהם מותשים לחלוטין. לדבריו, אותה מערכת שתוציא סכומים גדולים בהרבה על יועצים, מסמכי אסטרטגיה ותהליכי ארגון מחדש, בוחרת דווקא לחסוך על התה. בעיניו, זהו מסוג החיסכון שלא שווה את המחיר המורלי.
פמברטון התייחס גם לקריאת החירום של שירות הבריאות הבריטי להתחסן נגד שפעת. לדבריו, המסר צריך להיות חד בהרבה: שפעת הורגת. החיסון אינו מושלם, אך הוא ההגנה הטובה ביותר הקיימת.
הוא קרא לכל מי שזכאי לחיסון - בני 65 ומעלה, נשים בהיריון ואנשים עם מחלות רקע - לקבוע תור מיד, לא בשבוע הבא. לדבריו, השאלה אינה אם אדם "חזק מספיק" לעבור שפעת, אלא האם הוא מוכן להסתכן בהגעה לחדר מיון עמוס, בזמן שצוותים מותשים מנסים להציל את חייו. לסיום, פמברטון ממליץ על תרגיל פשוט של הכרת תודה: בכל ערב לפני השינה, לכתוב שלושה דברים טובים שקרו במהלך היום - ולמה הם קרו.
לדבריו, מחקרים מצביעים על כך שתרגול הכרת תודה עשוי להפחית מתח, לשפר שינה, לתמוך בבריאות פיזית ולחזק מערכות יחסים. הדברים לא חייבים להיות גדולים: מים חמים מהברז, הודעה מחבר, אוטובוס שהגיע בזמן. עצם תשומת הלב, הוא כותב, היא התרופה.
התרעות פיקוד העורף