בקברג נעלמה ביולי 1962 מהעיר רידסבורג שבוויסקונסין. לפי הודעה ישנה של משרד המשפטים במדינה, שמרטפית של המשפחה טענה אז כי השתיים תפסו טרמפ למדיסון, מרחק של כ-55 מייל, ומשם עלו לאוטובוס לאינדיאנפוליס. לדבריה, היא ראתה את אודרי בפעם האחרונה כשהיא הולכת מעבר לפינה סמוך לתחנת האוטובוס. מאז היא לא שבה לביתה, ולא נוצר עמה קשר.
כעבור זמן קצר התקשרה אליו בקברג עצמה. השיחה ביניהם נמשכה כ-45 דקות. הנסון סיפר כי הבטיח לה לשמור על פרטיותה ועל מקום הימצאה, אך הוסיף כי "היו לה סיבות לעזוב". לדבריו, היא נשמעה מאושרת, בטוחה בהחלטתה, וללא חרטות.
במשך שנים האמינו בני משפחתה כי נרצחה, וקיוו למצוא את גופתה. ב-2002 אף דווח כי החוקרים קיבלו טיפ ממקור חסוי שלפיו גופתה נקברה לכאורה בשטח כפרי, ותכננו לבצע חיפוש במקום בעזרת כלב משטרה.
עם זאת, לאורך השנים לא נמצאה ראיה שהכריעה את התיק. השריף ציין אז כי החוקרים המקוריים לא הרגישו בנוח להתייחס אליה כאל "סתם נעדרת", אך גם לא הייתה ודאות באשר לגורלה. במשרד השריף מסרו כעת כי למרות שנבדקו לאורך השנים כיווני חקירה רבים, התיק התקרר. בקברג הייתה אם לשני ילדים צעירים בזמן שנעלמה. כיום היא כבר בשנות ה-80 לחייה. החוקר הנסון סיפר כי חשוב לה מאוד שלא יאתרו אותה או יחשפו את מקום מגוריה, אך ציין כי עדיין יש לה בני משפחה החיים באזור.
לדבריו, הוא השאיר בידיה את פרטי הקשר שלו, למקרה שתרצה בעתיד ליצור קשר עם מי מבני משפחתה. "בסופו של דבר, הקלפים בידיים שלה", אמר. הסיפור החריג הזה מסיים תעלומת נעדרים בת 60 שנה, אך לא בהכרח מחזיר את בקברג אל חייה הקודמים. אחרי עשורים של חוסר ודאות, התברר שהיא חיה - אך בחרה במשך כל השנים להישאר רחוקה, שקטה ומוסתרת.
התרעות פיקוד העורף