בהתחלה, היא הודתה, זה היה קשה. המפגשים המתוכננים הרגישו לה כמו מטלה, והיא הרגישה שהיא עסוקה יותר מדי בהכנות ובמחשבות סביב העניין. אבל עם הזמן, משהו השתנה. מה שהתחיל כמשימה הפך בהדרגה לרגע ביום שבו היא הרגישה שקטה יותר, קרובה יותר ופתוחה יותר מול בעלה.
אחד השינויים המרכזיים היה הביטחון העצמי שלה. גיבונס הבינה שהיכולת שלה ליהנות מאינטימיות לא תלויה רק במה שבעלה אומר לה, אלא בעיקר בדרך שבה היא מרגישה בתוך הגוף שלה. היא הסבירה כי היה צורך בהרבה שיחות כדי שבעלה יבין שחוסר הביטחון שלה אינו מתקפה עליו, ושכאשר הוא נפגע מכך - היא מרגישה גרוע עוד יותר.
"רציתי ליהנות מזה גם", כתבה. לדבריה, המפתח מבחינתה היה להרגיש בטוחה, מושכת ונוכחת. זה היה מסע אישי שלה, גם אם בעלה היה לצידה ועודד אותה לאורך הדרך. עם העלייה בביטחון העצמי, השתפרה גם היכולת שלה לדבר בגלוי על הרצונות שלה. במקום לצפות שבעלה ינחש מה נעים לה ומה היא רוצה, היא למדה להסביר זאת בצורה ברורה יותר. התוצאה הייתה לא רק חיי מין טובים יותר, אלא גם תקשורת זוגית פתוחה ובריאה יותר.
בסוף השנה, גיבונס לא הרגישה שהאתגר הפך אותה לאדם אחר לחלוטין, אלא למישהי שמרגישה בטוחה יותר בקשר ובעצמה. היא כתבה כי כשהיא חרדה וחסרת ביטחון, היא אינה הגרסה הטובה ביותר של עצמה - לא כרעיה, לא כאמא ולא כאישה. לדבריה, התובנה הגדולה לא הייתה שהיא צריכה שמישהו ירצה אותה, אלא שהיא צריכה לרצות את עצמה. "זה אף פעם לא היה על כך שמישהו ירצה אותי", כתבה. "זה היה עליי, על כך שאני ארצה את עצמי".
אחרי אותה שנה, היא ובעלה לא המשיכו לקיים יחסים בכל יום. אבל לדבריה, הם יצאו מהתהליך עם הבנה טובה יותר של הרצונות, הצרכים והקצב של כל אחד מהם. בסופו של דבר, האתגר לא היה רק על תדירות - אלא על ביטחון, קרבה והיכולת לחזור לדבר באמת.
התרעות פיקוד העורף