בתוך הכאב הזה, אליס הייתה העוגן. היא הקשיבה לה בלי שיפוט, יצאה איתה, הצחיקה אותה ועזרה לה להרגיש שאפשר להתחיל מחדש. "ברוק היה האהבה הבלתי מותנית הראשונה שלי", כתבה. "אליס הייתה השנייה". ואז, חודשים אחרי שהכותבת עברה למדינה אחרת כדי להיות עם בן זוגה החדש, הטלפון צלצל. אליס נשמעה מבוהלת. "שכבתי עם ברוק. בבקשה אל תכעסי", אמרה. היא הוסיפה שאם זה מפריע לה, היא תפסיק לראות אותו. הכותבת ענתה מיד: "לא אכפת לי. לכי על זה". אבל זו הייתה שקר לבן שלא החזיק הרבה זמן.
על הנייר, לא הייתה אמורה להיות בעיה. היא כבר לא רצתה את ברוק, הייתה מאוהבת בבן זוג אחר, ושנים חלפו מאז שהקשר ההוא נגמר. היא גם לא האמינה יותר ב"חוקי חברות" קשיחים שלפיהם אקסים הם רכוש שאסור לגעת בו. ועדיין, המחשבה על החברה הכי טובה שלה עם הגרוש שלה גרמה לה להתכווץ.
מה שהכאיב לה לא היה הרצון לחזור לברוק, אלא התחושה שהעבר שלה הפך להווה של אליס. היא שמעה את ההתרגשות של חברתה מהקשר החדש, ניסתה לפרגן - אבל בכל פעם ששמו של ברוק עלה, משהו בה נסגר. היא תהתה אם הם מדברים עליה. גרוע מזה, אולי הם בכלל לא מדברים עליה.
במקום לומר את האמת, היא התרחקה. היא הפסיקה לשתף את אליס ברגעים החשובים: הצעת הנישואים שקיבלה, ההריון, ההפלה שהובילה אותה לחדר מיון. כשאליס פגשה את משפחתו של ברוק, התמונות ברשת דקרו אותה. "איבדתי אותה אליו", כתבה.
הנתק התפוצץ כשלא הזמינה את אליס למסיבת החתונה הקטנה שערכה עם בן זוגה. אליס כתבה לה מייל כועס ושאלה אם היא מקנאה. בהתחלה הכותבת נעלבה: מקנאה במה? היא הרי לא רצתה את הגרוש שלה בחזרה. אבל אז הבינה את האמת: היא לא קינאה באליס. היא קינאה בברוק.
היא פחדה שאין עולם שבו שלושתם יכולים להתקיים יחד, ולכן ניסתה להעמיד פנים שהכול בסדר - עד שהרסה בעצמה את החברות שחששה לאבד. במשך שלוש שנים הן נשארו בשוליים זו של זו, כמעט בלי קשר אמיתי. רק בתחילת מגפת הקורונה היא הרימה טלפון. "אני בהריון", סיפרה לאליס. "זו בת". זו הייתה תחילת הדרך חזרה. לא ביום אחד, לא בקסם, אלא בשיחות, בזהירות ובבניית אמון מחדש.
עם הזמן, היא למדה לראות את ברוק לא כגרוש שלה, אלא כבן זוג אוהב לאישה שהיא עדיין מעריכה ואוהבת. לאחרונה אף השתתפה בארגון מסיבת התינוק של אליס. כשעמדה מול האורחים ונשאה ברכה, השתיים נעלו עיניים. הפעם, היא לא הייתה צריכה להסביר כלום. אליס כבר ידעה.
התרעות פיקוד העורף