שתים-עשרה שנים אחר כך, הרעיון המוזר ההוא הפך לדרך שבה היא מבינה נישואים. עד היום היא ובעלה התחתנו חמש פעמים. רק פעם אחת זה היה חוקי, אבל בכל טקס נוסף, לדבריה, היא למדה משהו חדש על עצמה, עליו ועל הקשר ביניהם.
כמה ימים לאחר מכן הם עמדו מול שופט בבית משפט במחוז יורק. היא בכתה לאורך כל הטקס, בקול רם וללא שליטה, עד שלדבריה השופט נראה מודאג באמת. זה היה מביך, מגוחך, לא מושלם - אבל אמיתי לגמרי. הפעם השנייה הייתה החתונה שתמיד דמיינה: פונדק קטן בקונטיקט, זר פרחים, עוגה ללא גלוטן, נדרים כתובים ותמונות. גם שם היא בכתה, אבל פחות. הפעם זה הרגיש כמו חגיגה ולא כמו התפרקות רגשית.
הפעם החמישית הייתה בצרפת, במנזר הקתולי לה מון-סן-מישל. מול טקס עתיק, מים קדושים, אור אחר הצהריים ופסל ענק של מיכאל המנצח את הדרקון, היא הבינה משהו חדש: כמה כוח יש לטקסים חוזרים. לא משום שהנדרים "פגים", אלא משום שהם מחייבים עצירה, נוכחות ושאלה מחודשת: מי אנחנו עכשיו?
לדבריה, לא כולם מבינים את הבחירה שלהם. פעם מישהי אמרה לה בציניות: "זה לא שהנדרים שלכם פגים". היא מודה שזה נכון, אבל מבחינתה זו לא הנקודה. חתונה חוזרת אינה קשורה לתוקף משפטי, אלא לתשומת לב. בכל פעם שהם נישאים מחדש, היא נאלצת לשאול את עצמה איך היא מרגישה עכשיו, מי הם בעונה הנוכחית של חייהם ומהי אהבה עבורם היום. בעיניה, אולי זוגות רבים היו זקוקים לפחות טיפול זוגי אם היו עוצרים מדי פעם ושואלים את השאלות האלה בקול.
עבורה, נישואים אינם מופע חד-פעמי. הם לא חייבים להיות אולם, תקציב ענק או יום מושלם שמרכז עליו את כל הלחץ. אהבה, היא אומרת, לא מופיעה פעם אחת בלבד. היא מופיעה שוב ושוב - בכל פעם שבוחרים באותו אדם מחדש. הם עדיין לא יודעים איפה יגידו "כן" בפעם השישית. אבל דבר אחד ברור לה: אהבה לא חייבת להיות מסומנת רק פעם אחת. לפעמים, דווקא החזרה על אותו רגע היא מה שמזכיר למה הוא עדיין חשוב.
התרעות פיקוד העורף