המדריך המסור לקח על עצמו להיות חלק מצוות קטן שיישאר במהלך הסגר הנוכחי לטפל בדיירים ולעזור להם לעבור את התקופה הקשה. הוא תיאר את החוויה כמו אבא שדואג ושומר על ילדיו. לילות בלי שינה, מיגון מכף רגל ועד ראש ומטרה אחת ברורה – הבריאות של הדיירים. הוא סיפר בראיון למעריב קצת על התפקיד אותו ממלא הכולל את ניהול השגרה השוטפת בבית, קיום ארוחות, מקלחות, פעילויות העשרה ולימוד הדיירים כיצד לתקשר עם העולם בחוץ.
כאשר המדדים של אחד הדיירים בהוסטל היו נמוכים מהרגיל, כהן התנדב בנחישות רבה ללוות אותו אל בית החולים כשאורות האמבולנס מפלסים את הדרך. הוא הוביל את הדייר חסר האונים אל מקום שאינו רוצה להיות בו ויותר מכך, הוא לא יודע איך ולמה. בטוב לב ואכפתיות אמיתית, הוא הרגיע אותו והעלה בו חיוך קטן ודמעה של תקווה לניצחון על פני הנגיף.
כששואלים את כהן, למה אתה מסכן את חייך עבור אחרים? הוא מיד יודע את התשובה. "זה מובן לי מאוד, גדלתי בבית שיודע לתת בלי לקבל תמורה, שהנתינה בו היא חלק גדול מהלב שלך. היום, אני מביא את הערכים האלו לידי ביטוי בהקרבה ובידיעה שאני אעשה הכל בשבילם ואשאר חזק עבורם", אמר כהן.
המדריך ושאר צוות העובדים בהוסטל החליטו לשים את עצמם בצד עבור הדיירים בעלי האוטיזם. הם הבינו שלצאת להפגין או להישאר בחג עם המשפחה, לא נמצא בראש סדר העדיפויות שלהם. הם מאמינים כי זכו ללוות ולטפל באנשים "הכי מקסימים בעולם", שאחרים אולי פחות רואים. הוא סיכם את הפוסט במסר קצר ומדויק – "התקווה שלנו תיתן לנו את הכוח לנצח הכל".
בראיון למעריב, כהן סיפר על הפעם הראשונה בה נתקל בעשייה של ההוסטל בו הוא עובד בימים אלו. כשהיה בן 18, במהלך נסיעה שגרתית, הוא ראה את הדיירים מקיים את שגרת יומם בדרך לאתר התעסוקה. כהן מיד נעצר והתעניין לשמוע מאיפה הם מגיעים ומה הסיפור שעומד מאחוריהם. כעבור שבוע, המדריך השאפתן מצא את עצמו כמדריך הצעיר ביותר בצוות העובדים. והיום, אחרי שסיים את שירותו הצבאי, הוא נחת למציאות הבלתי נתפשת הזו. "אז אולי לא למדתי כלום, או לא הלכתי לעבוד בעבודה מקובלת, אבל אני יודע דבר אחד – הנתינה היא חלק ממני ותישאר חלק ממני. המקום הזה מעניק לי אושר שקיים רק בסיפורים, אהבה ממקומות נסתרים שנגלים רק כשקשה ורצון וכוח עבודה שלא חשבתי שקיימים בתוכי", סיכם כהן.
התרעות פיקוד העורף