במחקר תועדו שישה אתרי לינה של קאקים על צמרות עצים בבריטניה לאורך חודשי החורף, במשך מאות שעות. קבוצות הקאקים באתרים אלו מנו בין 160פרטים ל-1,470. החוקרים השוו בין עוצמת הקריאות שהשמיעו הקאקים לפני עזיבת העצים, במהלכה ואחריה. הם גילו שעוצמת הקריאות מתחזקת זמן קצר לפני העזיבה. תחילה נשמעות קריאות בודדות, אט אט ציפורים נוספות מצטרפות, וברגע שהקריאות עוברות רף מסוים הן עוזבות מייד. הממצאים הראו שמרגע קבלת ההחלטה, המראתן של מאות הציפורים מתרחשת במהירות רבה – בהפרשים של פחות מחמש שניות זו מזו. רק במקרים נדירים לא הייתה הסכמה בין הציפורים והקריאות לא הגיעו לעוצמה מספקת, מה שגרר רק יציאה לא מאורגנת של ציפורים בודדות.
על מנת לוודא שעוצמת הקולות באמת משפיעה על עזיבת הציפורים, החוקרים השמיעו לציפורים הקלטות של קריאות קאקים אינטנסיביות. למשמע ההקלטות, הקאקים הקדימו לעזוב את העצים ב-6.5 דקות בממוצע. נראה שהציפורים "מצביעות" בקולן כשהן מוכנות לצאת. כשהקריאות מגיעות לרף מסוים, הן מאותתות לקבוצה להמריא. לצורך בקרה הושמעו גם הקלטות של משבי רוח, אך נראה שאלה לא השפיעו על התנהגות הקאקים. מכאן הסיקו שהחלטת הקבוצה לא מושפעת מרעש חזק בלבד, אלא ספציפית מקולות חבריה.
יש יתרונות רבים בהשתייכות לקבוצה על פני חיים ביחידות: הקבוצה מספקת הגנה מפני טורפים, והחברים בה עשויים להיעזר זה בזה בחיפוש אחר מזון. המחקר ממחיש את היכולת החברתית של הציפורים לקבל החלטות קבוצתיות לתועלת הפרט. החוקרים ממליצים לערוך מחקר המשך כדי לבדוק כיצד רעש חזק שמקורו בבני האדם יכול להשפיע על הישרדות הקהילה, למשל במקומות סואנים במיוחד. "אם הציפורים לא שומעות זו את זו ולא יכולות להגיע להסכמה לעזוב יחד, הדבר עלול להשפיע מאוד על האוכלוסייה שלהן", טוען אלכס תורנטון (Thornton) מאוניברסיטת אקסטר בבריטניה, החוקר הבכיר החתום על המאמר, בראיון ל-BBC.
התרעות פיקוד העורף