למעריב נודע כי החברה להגנת הטבע הגישה לפני כשבועיים עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בדרישה שלא לאפשר לחברה שימוש חוזר בבריכות חומצת הגבס המזהמות (בריכות 4 ו-5) שקריסתן הביאה לאסון - אלא ב"בריכה 6", מתקן חלופי שאושר על ידי מוסדות התכנון וממוקם באזור בטוח מבחינה סביבתית.
על פי העתירה, "רותם אמפרט" מסרבת להשקיע בהקמת בריכה 6 משיקולים כלכליים, שלא נבדקו על ידי גורם אובייקטיבי ועל אף שהוועדה המחוזית דרום קבעה כי יש עדיפות מובהקת מבחינה סביבתית ותכנונית, לשימוש באותו מתקן חלופי. העתירה הוגשה נגד ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה דרום וכן נגד חברת רותם אמפרט, בעלת הבריכות לאחסון פוספוגבס במישור רותם, מזרחית לדימונה.
בעתירה, מבקשת החברה להגנת הטבע לבטל את החלטת ועדת המשנה לאשר לרותם אמפרט אחסנת פוספוגבס במאגרים 4 ו-5 במישור רותם, או לחילופין להעביר את הנושא לדיון במועצה הארצית לתכנון ובנייה. "מדובר בתכנית חריגה ביותר מבחינה תכנונית. זאת, משום שרק לאחרונה (2021) דנה הוועדה המחוזית באריכות בנושא, ואישרה תכנית להעתקת הבריכות למיקום בטוח וקביל מבחינה סביבתית", מדגישה העתירה.
"הזיהום גרם לנזק אקולוגי קטסטרופלי, בחלקו בלתי הפיך, למותם של חיות בר רבות ולסגירת שמורת הטבע למשך שלוש שנים. היה זה אחד האסונות הסביבתיים הגדולים מאז קום המדינה, אם לא הגדול שבהם".
מ"רותם אמפרט" נמסר בתגובה: "בריכה 4, שאושרה על ידי הוועדה המחוזית, תוכננה על פי הסטנדרטים הבינלאומיים המחמירים ביותר ועומדת בכלל הפרמטרים הסביבתיים הנדרשים. מדובר בפתרון ביניים הכרחי, שגובש בתיאום מלא עם כלל הרשויות והגורמים הרלוונטיים בהם רשות המים, רשות הטבע והגנים ומועצה אזורית תמר, במטרה להבטיח את הרציפות התפעולית של המפעל ולמנוע פגיעה בתעסוקת אלפי משפחות בנגב. 'רותם' מחויבת להמשך פעילותה מתוך אחריות עמוקה, ומקדמת את התכנית להקמת בריכה 6 המהווה פתרון ארוך טווח, כך שזו תמומש ככל ול'רותם' תהיה ודאות עסקית באשר לעתידה".
עם זאת, בעתירה מדגישה החברה להגנת הטבע כי רשות הטבע ורשות המים שאותן רתמה כיל להצדקת כיפוף מוסדות התכנון בהתאם לאינטרסים הכלכליים שלה, ושוב על חשבון הסביבה, בכלל שותפות להתנגדות לחזרתה של הפושעת לזירת הפשע הסביבתי: "התכנית נתקלה בהתנגדות חריפה מצד ארגוני חברה אזרחית, ובכלל זה 'לובי 99' ותושבי האזור, אך גם בהתנגדות לא פחות נחרצת, מצד הוועדה המקומית, רשות הטבע והגנים ורשות המים. בפועל, התכנית נדונה בפני שלושה נציגים בלבד בוועדה, וזכתה לרוב דחוק של 2 מול 1 – יו"ר הוועדה ונציג משרד השיכון, אל מול דעת מיעוט, מטעם מ"מ מתכננת המחוז".
בחברה להגנת הטבע מזכירים כי כבר בשנת 1989 התריעו גורמי פיקוח על כך ששפכים פורצים מבריכות הפוספוגבס (שנבנו ללא היתרי בנייה) ומזהמים את הסביבה. רק בשנת 1998 הוסדר השימוש בבריכות בתכנית, ונכללו בה הוראות שונות שמטרתן להבטיח תחזוקה ובקרה נאותות, אבל התכנית אושרה על סמך מצג מצד רותם אמפרט, לפיה הבריכות ייסגרו וישוקמו תוך שנים ספורות.
אלא שהבטחות לחוד ומציאות לחוד. במשך תקופה ארוכה, רותם אמפרט עשתה דין לעצמה במה שהוגדר על ידי ועדת הערר המחוזית כ"הפרה ברורה של הוראות החוק, והתכנית במשך שנים רבות" והתעלמה מהוראות הדין, תוך עצימת עיניים רשלנית של גורמי הפיקוח והאכיפה. התוצאה, לצער כולם, הייתה הרס סביבתי חסר תקדים על חשבון הציבור.
הוועדה המחוזית, מצאה כי מבחינה סביבתית ותכנונית, קיימת עדיפות מובהקת להקמת בריכה 6, על פני המשך הזרמת הפוספוגבס לאותו מרחב שכבר הוכח כמסוכן.
למרות זאת, הוועדה החליטה לקדם את התכנית לחידוש הבריכות שקרסו ולאשרה, וזאת בשל הצדקה אחת ויחידה: רותם אמפרט טענה בפניה, כי בשל חוסר ודאות שנוצר ביחס לקיומן של עתודות כריית סלע פוספט מספקות, תהא ההשקעה בבריכה 6, בלתי כלכלית עבודה, כך שהיא תאלץ לסגור את המפעל ולפטר את עובדיו. לטענת החברה להגנת הטבע, בהחלטה נפלו שורה של פגמים משפטיים ומינהליים מובהקים, ביניהם, קבלת ההחלטה בהיעדר תשתית עובדתית הולמת.
התרעות פיקוד העורף