קמפוסים בוערים: הסטודנטים הישראלים שנאבקים באנטישמיות בחו"ל

דו"ח משותף של משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות וארגון “מוזאיק" שהתפרסם בסוף השבוע האחרון, מעיד על זינוק משמעותי בגילויי השנאה כלפי יהודים ומדינת ישראל בקמפוסים בארצות הברית מאז פרוץ מלחמת “חרבות ברזל", כש־56% מהסטודנטים היהודים (ובתוכם הישראלים, כמובן) בקמפוסים האמריקאיים דיווחו על פחד.

אלה צ’יזיק (26), סטודנטית לתואר שני בלימודי האסלאם באוניברסיטת קולומביה, המשמשת גם כדוברת משלחת ישראל לאו"ם, מעידה כי על אף שבתחום שאותו בחרה ללמוד יש תמיד מתח מובנה, המלחמה אכן הביאה להקצנה במצב. “גם ככה לא קל להיות ישראלית־יהודייה שלומדת על האסלאם ב'קולומביה', מה גם שאני עוסקת בתזה שלי בתחום הסכסוך", היא אומרת.

“החל מה־7 באוקטובר אנחנו חווים אווירה אחרת בקמפוס. אומנם ביומיום יש ב'קולומביה' מרצים אנטי־ישראלים, אבל זה מקבל תוקף יותר משמעותי בזמנים כאלה. הידיים של האוניברסיטה כבולות כי זה נושא טריקי: מצד אחד יש חופש ביטוי ומנסים לתת במה לכולם, ומצד שני יש לא מעט מרצים אנטי־ישראלים. יש כמה מרצים שגינו את אירועי ה־7 באוקטובר, אבל אחר כך הם גם יצאו נגד אלימות כלפי כל הצדדים, גם כלפי תושבי עזה. המציאות בקמפוס מורכבת כי מתנהלות הפגנות עם שלטים שקוראים לנקות את פלסטין מיהודים, דגלי פלסטין. אנשים שמעולם לא עטו כאפייה בקמפוס מסתובבים פתאום עם כאפיות, בין שעל הצוואר ובין שעל הראש. זה כמובן דבר שמתאפשר מתוך מחשבה שזה ממד של המלחמה על החופש של הפלסטינים, בלי לשים דגש על זה שעבור אחרים זה סימן לאלימות, לטרור ולרצח".

נתקלת בתגובות אנטי־ישראליות?
“כן, מעבר להיותי דמות מייצגת את הישראליות ביומיום, אז בשיעורים האחרונים יש מרצה שנותן מקום לשיח על המלחמה הזו, שזה צעד מאוד משמעותי ואני שמחה על כך שהוא מצא לנכון להקדיש בקורס שעוסק בהיסטוריה של הסכסוך גם שני שיעורים לשיח על הנושא. מצד שני נושאי הלימוד מאוד־מאוד מוטים, כמו מאמר של ראשיד ח’אלידי שפורסם ב"ניו יורק טיימס" והוצג בכיתה ובו הוא טוען שאירועי ה־7 באוקטובר החלו כבר בשנת 1948 עם קום מדינת ישראל. קמתי ואמרתי שחומרי הקריאה בשיעור לא מקובלים עליי כי שום דבר לא מספק הסבר או תירוץ לזוועות האלה. התעצבנו עליי אבל אני לרגע לא חוששת להביע את דעותיי ולהציג את הצד שלנו".

"אסור לנו לאפשר לדברים כאלה להיות מובאים עם מסגרת או רקע אלא אלו דברים שצריכים לגנות אותם. נקודה. מאוד קל להיות פרו־פלסטיני בניו יורק, אבל זה מאוד צבוע כי מתייחסים לתינוקות מתים רק אם הם מצד אחד. איך שהתחיל אותו השיעור נפגע בית החולים בעזה, וכמישהי שהייתה בדובר צה"ל יש לי שתי תגובות: או 'אלוהים ישמור, אם זה היה בטעות אנחנו', או 'אם זה לא אנחנו – הייתה צריכה להיות הוכחה לכך כמה שיותר מהר'. אחת הבנות הפרו־פלסטיניות בשיעור אמרה ‘הנה, ישראל הפציצה עכשיו בית חולים’. קמתי מיד ואמרתי ‘לכאורה’. היא פנתה אליי וכעסה: ‘למה את אומרת לכאורה? למה שנאמין לך כשאת אומרת שחמאס ערף ראשי תינוקות וכשצה"ל אומר שהוא לא הפגיז בית חולים צריך להאמין לו?’".

"כמובן שעניתי לה והסברתי שאין כאן מקום להשוואה, אז היא דרשה תמונות שמוכיחות שערפו ראשי תינוקות. במסגרת תפקידי כדוברת המשלחת באו"ם אני אוספת את התמונות הזוועתיות האלה כי זו הדרך היחידה להוכיח את הדברים האלה ולשנות את דעת הקהל, ואמרתי לה שאני יכולה לשלוף תמונות שיצלקו אותה לנצח, אבל מה שמפחיד אותי זה שלא רק שהיא רוצה לראות את הדם כדי להאמין אלא שגם אחרי שהיא רואה את הדם היא לא מאמינה. זו קבוצה שלמה של אנשים ששום דבר לא יספק אותם".

לדבריה, זה לא מונע ממנה לומר את דעותיה ולהסביר אותן ללא פחד. “להגיד לך שלא עובר לי בראש שאני מזוהה ביומיום כישראלית? עובר", היא מודה. "היום בקמפוס מכנים אותנו ‘הציונים’ ואת ממשלת ישראל ’ממשלת האפרטהייד’, אז ברור שעובר לי בראש חשש כי בסופו של דבר אלו קבוצות פרו־פלסטיניות שמובילות מדי יום הפגנות מטורפות. לא מזמן סטודנטים פרו־פלסטינים בקמפוס שלנו הרביצו לסטודנט ישראלי שהסתובב עם דגל ישראל. אבל אנחנו לא מפחדים. ישראל חזקה ואנחנו יודעים שאנחנו עושים כל מה שצריך ברמה המוסרית הטובה ביותר. בסופו של דבר, אלו אנשים עם מעט מאוד הבנה לגבי הסכסוך, שבעיקר הולכים אחרי העדר. אבל אנחנו לא יכולים לאפשר למציאות הזו להימשך".

מה ההשלכות של זה עלייך כסטודנטית?
“הדעה שלך גורמת לכך שיוקיעו אותך מחוגים חברתיים. הייתה הזמנה לפסטיבל מוזיקה לסטודנטים בקמפוס והיה רשום עליה ’ציונים לא מוזמנים’. הדברים האלה משליכים עליך חברתית וגם אקדמית כי אם יש מרצים שמקדמים את הדעות שלהם בנוגע לישראל והתפקיד שלה מול הפלסטינים אז זה פוגע בך. באיזשהו מקום אני מרגישה מיעוט ושאני צריכה להסביר את עצמי כל יום, וזה גורם לעשיית חושבים לגבי העתיד שלנו, הסטודנטים שמנסים ללמוד בסביבות כאלה. זה נורא מאכזב".

פולינה קמפינסקי (27), סטודנטית לתואר שני למדיניות ציבורית בהרווארד, מעידה כי הסכסוך הישראלי־פלסטיני תמיד נוכח בקמפוס, אבל עד ה־7 באוקטובר לא היה כל כך מרכזי. “היו כל מיני נושאים אחרים שמשכו יותר תשומת לב, כמו מלחמת רוסיה־אוקראינה, אבל מה־7 באוקטובר, המצב הרבה יותר מורכב", היא אומרת.

"בהתחלה הרבה סטודנטים שאלו אם אנחנו בסדר ואם המשפחות שלנו בסדר והייתה רשת תמיכה, אבל ככל שהמלחמה נמשכה היחס השתנה והאווירה בקמפוס נהייתה קשה יותר. יש הפגנות פרו־פלסטיניות, סטודנטים שמגיעים עם כאפיות, אלו דברים שלא היו קודם. גם היחס השתנה: למשל ישבתי ליד סטודנטית שב־7 באוקטובר שלחה לי הודעה לבדוק אם אני בסדר, ועכשיו ראיתי באינסטגרם שלה שהיא טוענת שאנחנו מבצעים רצח עם פלסטיני. יש דילמה אם לגשת אליה ולהעיר לה שהפרסום שלה לא לעניין ושחבל שלא דיברה איתי ישירות, אבל אני לא עושה את זה כי אני מפחדת, אני לא מכירה את הבן אדם שאני ניגשת אליו ואני לא יודעת אם אפשר להסביר לו. זה יותר מורכב".

כיצד ההנהלה מתנהלת מול זה?
“קשה לה לעשות משהו, כי לא מתלוננים על פוסטים באינסטגרם או על אמירות גבוליות. השיח בארצות הברית הוא לא שיח שמאפשר עומק, לא נוהגים לנסות לברר לעומק דברים לפני שמגבשים עמדה. דווקא אלו שאני כן מנהלת איתן שיח טוב הן פלסטיניות ולבנוניות מפה שאני רואה שגם הן באותה סיטואציה, וזה מדהים. הייתה לנו הפגנה פרו־פלסטינית בבית הספר וראיתי שהן לא נמצאות שם. זו סיטואציה קשה ונפיצה".

איך זה משפיע עלייך?
“התחושה בקמפוס פחות נעימה כי אתה מתלבט אם להחצין את הישראליות או לשמור על פרופיל נמוך, זה קשה. בגדול אני נמנעת מלהיות במקומות שבהם יכול להיות שיקרה משהו שיכול לסכן אותי. נגיד אני לא אלך עם דגל ישראל למקום שבו יש הפגנה פרו־פלסטינית. תמיד יש איזשהו פחד, שמן הסתם גם מאוד מושפע מזה שכנראה שאין ישראלי שמרגיש בטוח מאז ה־7 באוקטובר, באופן כללי".

מה לדעתך צריך לעשות?
"אני חושבת שהדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא להמשיך לשלוח סטודנטים ישראלים לאוניברסיטאות פה ולתת להם את הכלים להתמודד עם מצבים כאלה, גם ברמה של מידע והסברה, וגם לדאוג להגיב מהר על כל אירוע שקורה. כמו הסיפור עם בית החולים בעזה".

“יהודים מפחדים"

עידו לוין (22), סטודנט להנדסה באוניברסיטת מרכז פלורידה, הקים יחד עם עוד שני סטודנטים ישראלים מערך הסברה למען ישראל, לנוכח החוויות שחוו בקמפוס. "אנחנו מרגישים בטוחים אבל לא ב־100%. יש הרבה יהודים שמפחדים. אנחנו הישראלים רגילים למצב הזה", הוא אומר.

"יש פה כמות גדולה של סטודנטים פרו־פלסטינים מאוד מאיימים. מה־7 באוקטובר, רוב הסטודנטים בקמפוס שהבינו שאני מישראל, החמיצו פנים. הישראלים פה מחצינים את הישראליות שלהם בניגוד ליהודים שמסתירים את יהדותם, כי הם לא רגילים לעוינות כזו. ההנהלה פה מאפשרת חופש ביטוי מאוד רחב ואם אין קריאות ממשיות לרצח – לא יעשו להם כלום, גם אם השנאה וההתססה נגדנו ניכרות. ביום רביעי האחרון עשינו אירוע זיכרון קטן לנרצחי הטבח והשוטרים הגיעו כדי להרחיק את הפרו־פלסטינים שרצו להתעמת איתנו. האווירה יותר עוינת כלפינו ככל שעובר הזמן. הסטודנטים הפלסטינים מקיימים פה הפגנות והתרמות למען עזה ולא עומד מולם אף אחד מהצד הישראלי, לכן החלטנו לעשות הסברה בקמפוס".