פעמים רבות שואלים אותי במהלך שיחות אקראיות על המלחמה באוקראינה - ״מה עם המלחמה? היא נגמרה כבר, לא?״.
אז לשאלתכם, המלחמה באוקראינה לא נגמרה, אלא ממשיכה להתקיים ואף להחריף מדי יום. מיליוני אוקראינים נאבקים לשרוד את תופת המלחמה כבר מעל ל-766 ימים.
החיים בצל המלחמה הפכו לשגרה עבור האוקראינים. אנשים שכבר לא זוכרים כיצד נראים בקרים ולילות נטולי אזעקות, הפצצות, מוות וזוועות.
בשנתיים האחרונות, אוקראינה הותקפה ונקלעה בעל כורחה למלחמה הקשה ביותר אותה ראתה אירופה מאז מלחמת העולם השנייה.
פלישה לערים וכפרים, אונס, עינויים ורצח של אזרחים תמימים - נשים וילדים, הפצצות נרחבות בכל רחבי אוקראינה. כל אלו קורים על בסיס יומי כבר מעל לשנתיים. הפחד מפני המחר לא עוזב את לבם של תושבי אוקראינה.
אני מזמינה אתכם לצפות בסרט התיעודי ״20 ימים במריופול״ שזכה בפרס האוסקר בטקס האחרון. כפי שאמר במאי הסרט מסטיסלב צ'רנוב: ״הלוואי ולא היה צורך בכך שאפיק את הסרט״. הסרט צולם בעיר מריופול. יש להדגיש כי אמנם הסרט מתמקד באירועים שקרו בעיר ב-20 הימים הראשונים למלחמה, אך אירועים דומים קרו בערים וכפרים רבים אחרים ברחבי אוקראינה.
בחודשים האחרונים רוסיה בראשותו של ולדימיר פוטין מגבירה את עצימותם של ההרס וההשמדה אותם היא זורעת ברחבי אוקראינה. לרוסיה לא הייתה כל הצדקה או בסיס לפלישתה לאוקראינה ולאירועים אותם היא מבצעת במדינה, אך אף על פי זאת המלחמה נמשכת כבר מעל לשנתיים.
בשבועות האחרונים הפציצה רוסיה את תחנות הכוח ברחבי אוקראינה, ובכך גרמה לניתוק של כלל החשמל בחלקים נרחבים במדינה. בעוד שמזג האוויר בארץ מתחמם, באוקראינה מזג האוויר נותר חורפי. דמיינו לעצמכם את הקושי בחיים ללא חשמל, קליטה, חימום ואספקת מים. כיצד אפשר לגדל ילדים ולהביאם לעולם בתנאים אלה, בפחד וללא כל תחושת ביטחון ואמצעים?
הזמן חולף והעולם שוכח מהמתרחש באוקראינה, העולם השותק. לאור השתיקה הזו ממשיך הרג בלתי פוסק של מספר בלתי נתפס של אזרחים אוקראינים. בשבועות האחרונים, לאור המתרחש באוקראינה, לא נשמעה אף הצהרה מאף מדינה או גוף רשמי הקורא להפסיק את הטבח והפגיעה באזרחים ותשתיות חיוניות. בנוסף אנו שומעים הצהרות מטעם ולדימיר פוטין הנוגעות לשימוש רוסיה בנשק גרעיני. כולנו מבינים את ההשלכות של שימוש בנשק גרעיני.
בשבת האחרונה הפציצה רוסיה את הכפר וליקה פיסרבקה, דבר אשר גרם להרס כליל של הכפר. ביליתי בפיסרסקה רבות בילדותי, ויש לי זכרונות יפים ורבים ממקום זה. ביקורים אצל הדודים, ארוחות שישי מפוארות עם כל המשפחה- כל אלו זכרונות ותו לא, זכרונות שלא אוכל לשחזר לעולם. המשפחה שלי שרדה, וממשיכה לשרוד ולהילחם עד עצם היום הזה. אך למרות זאת, הם עייפים.
האזרחים באוקראינה מותשים מהמלחמה. אני חולמת על הרגע בו אוכל סוף כל סוף לבקר את בני משפחתי, לחבק אותם חזק ולדעת שהם מוגנים. אני כותבת מילים אלה ודמעות עולות בעיני.
האם הסוף למלחמה נראה באופק? התשובה היא לא בהתאם למצב הנוכחי, אך רוחם של האוקראינים חזקה, והניצחון, הניצחון של הצד הצודק, קרוב. מה נותר לנו, שאר העולם, לעשות? חובתנו המינימלית היא לזכור, לתמוך, לשתף ולדבר על המלחמה, ולא לתת לזיכרון ולשיח על המלחמה האכזרית הזו לדעוך.
הכותבת היא קטיה שושורה, ילידת אוקראינה.