מלחמת חרבות ברזל: ג'יימס אלדר, דובר ארגון קרן החירום הבין-לאומית של האו"ם לילדים יוניצ"ף, פרסם היום (שבת) מאמר ובו פרש את משנתו על ההידרדרות הדרמטית של המצב ברצועת עזה מאז ביקורו האחרון.
"תחשבו על ילד שלא קיבל חיבוק חצי שנה": מיכאל לוי נאבק למען אחיו החטוף אור
ביידן: "המסר שלי לאיראן? Don’t, מחוייבים להגן על ישראל"
בפתח המאמר כתב: "לא הייתי מוכן להרס שראיתי ברצועת עזה כשהייתי שם לפני כמה חודשים. כתבתי אז שב-20 שנותיי עם יוניצ"ף מעולם לא ראיתי דבר כזה, שכן משפחות מבוהלות נמלטו מהפצצות חוזרות ונשנות. הייאוש של משפחות שנמצאות כל הזמן בתנועה, משפחות שכבר לא היה להן כלום, היה מורגש".
"איכשהו, הדברים החמירו בהרבה מאז", המשיך. "יש כאוס וחורבן בכל מקום. רפיח כמעט ואינה ניתנת לזיהוי כעת - עיר של ילדים ומשפחות מיואשות. בכל מקום שאני מסתכל יש אנשים ברחובות, תופסים מחסה במבני ציבור או בכל מקום אחר שהם יכולים למצוא. לפעמים קשה אפילו להסתובב - כל כך הרבה אנשים נדחסים באזור כל כך קטן יחסית. תארו לעצמכם מקום צפוף פי שניים מניו יורק, אבל בלי הבניינים הגבוהים שיכילו את האנשים שם".
"סוג זה של גודש מביא עמו בהכרח ריכוז כמעט בלתי נסבל של סבל. בכל מקום שאתה מסתכל בבית חולים או במרפאה אתה רואה עוד ילד שנושא את פצעי המלחמה האכזריים. בבית חולים אחד שביקרתי בו, בית החולים האירופי של רפיח, דיברתי עם ילד צעיר ואחותו. הילד איבד את אחת מעיניו. אחותו הבזיקה חיוך יפה אבל גם הייתה ביישנית להפליא כי פניה היו כל כך מעוותים מההפצצות", הוסיף.
לאחר מכן סיפר: "מעבר למסדרון הייתה אם שזה עתה נקטעה רגלה. היא שכבה במיטה ליד בנה הפצוע באורח אנוש. בעלה היה למטה, נקטעו לו שתי גפיים. במסדרון היו שתי ילדות בנות 9 שאמרו לי שהיה להן בית מקסים בעיר עזה. כעת, הם מסתתרים במסדרון צפוף בבית חולים עם עוד תשעה מבני משפחתם, הפרטיות היחידה עבורם הם כמה סדינים ושמיכות שהרכיבו".
"לא קשה לדמיין מה המשמעות של צפיפות כזו עבור היגיינה בסיסית", הסביר. "תקנים עולמיים למקרי חירום הומניטריים אומרים שלא יותר מ-20 אנשים צריכים להשתמש בתא שירותים בודד. ברפיח יש תא שירותים אחד בערך לכל 850 איש. עבור מקלחות, זה פי כמה מהמספר הזה. הכבוד שנשלל מעשרות אלפי נשים צעירות הוא מסוג שלא ממש ראינו בעבר".
"כשהייתי בעזה בנובמבר, משפחות וילדים הסתמכו על כשלושה ליטר או פחות של מים לאדם ליום. כיום, בממוצע, למשקי בית שנסקרו ברצועת עזה יש גישה לפחות מליטר אחד של מים לאדם ליום. זה ליטר אחד ליום לכל דבר - שתייה, כביסה, בישול. ההשפעה של זה על ילדים היא הרסנית במיוחד מכיוון שילדים גם רגישים יותר להתייבשות, שלשולים, מחלות ותת תזונה. הדבר היחיד שחסר יותר ממים ברצועת עזה עשוי להיות מזון. ניתן לראות את העדויות למחסור החריף במזון מזין בכל מקום", טען.
"כיום, בצפון הרצועה, אחד מכל שלושה ילדים מתחת לגיל שנתיים סובלים מתת תזונה חריפה. למשפחות יכול להיות שימורים - שעועית או משהו כזה. אבל אנחנו מדברים על קופסת שימורים ביום, שמחלקים אותה בין בני המשפחה. דיברתי עם משפחה אחת שלקחה עד חמש משפחות אחרות וחלקה איתם את מעט האוכל שהיה להם. הם חולקים אפילו את חתיכות הלחם האחרונות שלהם".
"דיברתי עם הורים שמבקשים ממני לספר לעולם מה קורה, מה קורה להם", המשיך. "הם חוששים שקולם לא נשמע. הם חושבים שאסור שהעולם החיצון יידע מה קורה - עד כמה הדברים הפכו נואשים - כי איך זה עדיין יכול לקרות אחרת? זו שאלה טובה מאוד".
לסיום כתב: "אם אנחנו רוצים לתת למשפחות האלה תקווה לעתיד טוב יותר - לכל סוג של עתיד - אז הפסקת אש מתמשכת היא חיונית. וזה חייב להיות מהותי, לא סמלי. חייבים להשיב את החטופים הביתה. יש לאפשר לסיוע הומניטרי להיכנס, ללא הפרעה. חייבים לתת לתושבי עזה - ואני לא מאמין שזה באמת צריך להיאמר - לחיות".