לאור התמונות המגיעות מהקמפוסים בארה"ב, ישראלים רבים תוהים כיצד הגענו למצב בו מאות סטודנטים מצדיקים ארגון טרור רצחני, מפגינים שנאה תהומית לישראל ורוצים לפגוע פיזית ביהודים. לסטודנטים אלה קיימת תחושה של שליחות שלא נראתה מאז מלחמת וייטנאם ומתבקשת השאלה מדוע דווקא ישראל העירה אותם משנתם?
ישראל מפרה את החוק ההומניטרי? הצעד הדרמטי של ארצות הברית
בלוגרית טיקטוק עיראקית נרצחה, לאחר שנאסרה בעקבות סרטונים שהעלתה
מי שעוקב אחר הנעשה בקמפוסים האמריקאים בשנים האחרונות אמנם לא מופתע מהמתרחש אולם היקף השנאה, מספר המשתתפים בה והעצימות שלה מפתיעים. זאת ועוד, גם ההתנכלות הגלויה ליהודים היא חסרת תקדים וכן העובדה שהמסרים לא מכוונים רק להתנתקות ישראל מ"השטחים" אלא לעצם הקמתה, לא להתנגדות ל-67 אלא ל-48. את השנאה המטורפת בישראל אפשר להסביר בשל כמה התפתחויות שהבשילו כעת.
סביבה חברתית-פוליטית
בעשורים האחרונים הלכה וצברה אהדה הגישה הפוסט-קוליניאלית בקמפוסים על פיה העולם נחלק לפי מגדר, מיניות וגזע; אלה שסבלו מקולוניאליזם (שחורים, אפריקאים, מוסלמים, אסייתיים) ולאלה שיזמו אותו (לבנים).
הלבנים נתפסו כ"מקרבנים" או כ"פריבילגים" והמיעוטים ה"ילידים", כקורבנות, הגיבורים החדשים וקיימת סלחנות כלפיהם כאשר הם מפרים את החוק או מעורבים טרור. היהודים מזוהים כלבנים-פריבילגים ולכן גם מדינתם, ישראל, נתפסת כך ולכן צריך למחות נגדה, כי היא חלק מהסדר הישן.
אקדמיה
עקרונות הפוסט-קוליניאליזם ופוליטיקת הזהויות קודמו באקדמיה בהתלהבות יתר. המושגים של בירור האמת ועובדות הפכו תלויות בגזע ובמגדר ומי שמפר אותן נדון לביטול. מאז תחילת המאה ניתן למצוא קורסים המקדמים את שנאת ישראל, כנסים ופעילות אינטנסיבית של ארגונים פלסטינים ושל יהודים פרוגרסיביים שחברו לארגוני זכויות אדם ומיעוטים אחרים לקדם חרם אקדמי עליה.
לצד זה זרמו תרומות ענק ממדינות ערב לאקדמיה שמטרתן לשפר את תדמיתן לקידום נושאי מחקר "מומלצים", מימון פעילות נגד ישראל, גיוס סגל "מתאים" וקידום חרם על אוניברסיטאות בישראל.
תנועת החרם
לפני כעשרים שנה הוקמה תנועה גלובלית שבאה לקדם חרם כלכלי, תרבותי, דיפלומטי ואקדמי כנגד ישראל, תוך תקווה שהחרמתה תביא לסופה, כמו שקרה לדרום אפריקה. התנועה מיקדה את פעילותה בקמפוסים, תוך שימוש בטרמינולוגיה מעולם זכויות האדם ויצירת שיתופי פעולה עם ארגוני שמאל, זכויות אדם, סביבה ומוסלמים.
תקשורת מסורתית וחדשה
אחד הגורמים המשמעותיים בשנאה לישראל קשור לכלי התקשורת, במיוחד אלה הפרוגרסיביים אשר אליהם נחשפים הסטודנטים, כאשר ישראל מוצגת כצד "הרע" והפלסטינים כ"טוב"; זאת תוך התמקדות בסבל הפלסטיני בלי להסביר את חלקו ביצירת הסבל, את הרקע לפעולות ישראל, המוצגת ככליל הרוע העולמי, מציגה את החמאס כלגיטימי.
לצד זה קיימת פעילות אינטנסיבית במדיה החברתית נגד ישראל והפצת פייק ניוז אליהם נחשפים הצעירים בקמפוסים. דפוסים אלה גם נמצאו בקונפליקטים קודמים אולם כעת מספר ההרוגים הגדול, אורך ונזקי המלחמה יצרו תגובה חריפה.
ישראל הרשמית התכחשה לפעילות תנועת החרם והמתרחש באקדמיה במשך השנים תוך סברה שהתייחסות לתופעה תעצים אותה, אולם כפי שההסברה שלנו כשלה במשך השנים כך גם המאבק באנטישמיות.
סמכויות ההסברה ועיסוק בתדמית ישראל חולקו מזה שנים, לפי אינטרסים פוליטיים ומפלגתיים, למספר משרדי ממשלה אשר פעלו ללא תיאום ביניהם, העברת מסרים מנוגדים וחוסר מקצועיות משווע. הגיע הזמן להקים רשות לאומית להסברה ומאבק באנטישמיות המנותקת מפוליטיקה ומבוססת על מחקר וניהול מקצועי אשר תלחם נגד כל הגורמים שאוזכרו כלוקחים חלק בתופעה.
פעילות נגד האנטישמיות יכולה להתבסס על שיתופי פעולה עם קהילות וארגונים יהודים ונוצרים, מכוני מחקר, מפלגות, ממשל מקומי אוהד ואחרים תוך מתן כלים לפעילים באשר לאסטרטגיות התגובה יעילות, לימוד מסיפורי הצלחה וכישלון ובעיקר מתן סיוע לעשרות ארגוני החברה האזרחית, המרגישים כפועלים בחלל ריק.
פרופ' אלי אברהם, החוג לתקשורת, ממונה על המאבק בחרם האקדמי מטעם אוניברסיטת חיפה