המצב בקנדה מחמיר: "האנטישמיות מנורמלת, היום מגניב לשנוא יהודים"

בעוד העיניים מופנות לאנטישמיות בקמפוסים באוניברסיטאות בצפון אמריקה, הרי שגם בבתי הספר היא קיימת. מורים בבתי ספר בקנדה, יהודים ולא יהודים, שהגיעו לישראל במסגרת מסע העשרה שיזמה מגבית קנדה כדי שיוכלו לתווך לקהילות שלהם את הסיפור הישראלי סביב השבעה באוקטובר, מספרים בראיון על שנאת היהודים שחוו מאז פרוץ המלחמה, על התובנות שקיבלו כאן וינסו להעבירן לתלמידיהם ועל החששות שלהם במקומות העבודה.

---

"בפעם הראשונה, לנוכח המצב הקשה שבו נמצאים אנשי חינוך בקנדה, אם הם מנהלי בתי ספר, מעצבי מדיניות חינוכית או מורים ומורות של כיתה, בין שבחינוך היהודי ובין שבחינוך הציבורי הכללי - יזמנו מסע העשרה מקצועית בישראל", אומרת שרה מאלי, מנכ"לית מגבית קנדה בישראל.

"במשלחת אנשי החינוך מקבלים את הכלים לתווך את הסיפור הישראלי סביב השבעה באוקטובר פנימה בקנדה. אל מול הורים של תלמידים, אל מול קולגות - ובכלל. זו תוכנית ראשונה מסוגה שנעשית בשותפות עם הפדרציות בקנדה, קרן עזריאלי והסוכנות היהודית. הפיילוט הזה יכוון אותנו לעוד אוכלוסיות קנדיות שצריכות לחוות את ישראל לנוכח האנטישמיות בקנדה במקביל לכאב ולגבורה שמתרחשים בארץ", מוסיפה מאלי.

כשמביטים בקלי, ניתן לראות כמה קעקועים מפתיעים על זרועותיו. בהם קעקוע של הרופא והמחנך יאנוש קורצ'אק, עמנואל רינגלבלום, ההיסטוריון שהקים את ארכיון "עונג שבת" המחתרתי בגטו ורשה וקעקוע של ירושלים. "זאת התשוקה שלי, לחנך תלמידים על העם היהודי", הוא מסביר, "על ההיסטוריה שלו, על הסבל, על החוסן. אחרי שקרה השבעה באוקטובר, ראיתי את החברים היהודים שלי הרוסים. הם הרגישו מבודדים, והם עדיין מרגישים ככה, עד היום. אז אני רוצה להיות מי שמדבר איתם, מי שמקשיב להם, מי שקם ואומר אמת".

עצם השיחה על הנושא מרגשת את קלי ולפתע זולגות דמעותיו. אני שואלת אותו מה מציף אותו ברגע הזה והוא עונה שלראות את חבריו מפחדים מביא דמעות לעיניו: "הם לא רוצים להראות את היהדות שלהם, הם מפחדים שיתקפו אותם פיזית. הם מפחדים להיות מבודדים, הם מפחדים שיפלו אותם לרעה. ואסור להתייחס ככה לאף אדם בעיניי. וזה לא משנה מאיפה הוא בא. ככה לימדו אותי כשהייתי ילד. להתייחס לאחר כפי שהייתי רוצה שיתייחסו אליי. זה באמת שובר לי את הלב, לראות שדווקא הקהילה היהודית ברחבי העולם, שכל כך נותנת, כל כך אוהבת וכל כך מסבירת פנים, עוברת דמוניזציה ונעשה לה דה־הומניזציה ברמה כזו. המילה 'כעס' לא מספיק חזקה כדי לתאר את מה שאני מרגיש".

"שנאה זה דבר שמלמדים"

זו הפעם השנייה שארי לסר, מורה יהודי לפיזיקה ומדעים מאוטווה, מבקר בישראל. הוא החליט להגיע בעיצומה של המלחמה בגלל אירועי האנטישמיות שהוא עצמו ספג. "מאז השבעה באוקטובר חוויתי אנטישמיות בבית הספר שלי", הוא משתף. "תלמידים כתבו ב'דף וידויים' באינסטגרם שמר לסר הוא ציוני מזוין, לשחרר את פלסטין, שמר לסר לא אמיתי, ואז זמן קצר לאחר מכן, גם ארגנו עצומה כדי לנסות לפטר אותי ולהרחיק אותי מהעבודה שלי".

לסר, שמלמד בבית ספר ציבורי עם אחוז גבוה של תלמידים מוסלמים, התמודד לפתע עם האשמות חסרות בסיס והותקף אך ורק בשל יהדותו: "האשימו אותי בגזענות, באסלאמופוביה, אמרו שאני מכשיל את כל התלמידים הערבים. אבל מועצת המנהלים של בית הספר לא לקחה את העצומה ברצינות כי לא היו שום ראיות או הוכחות למה שהאשימו אותי בו, וגם העצומה נוצרה בידי אנונימיים וכך גם מי שחתמו עליה. אני עובד בבית הספר הזה כבר 16 שנים, אני גאה בעבודה שלי, אני עובד קשה מאוד. ניסיתי להחדיר חשיבה וכלים ללמידה בקרב התלמידים שלי. אף פעם לא חוויתי בעיות, עד לשנה הזאת".

הוא מסביר שהבעיה נעוצה בבורות, ושמתוך חוסר ידע וחינוך לקוי מתעוררת השנאה ולכן היה לו חשוב להגיע לישראל: "הרגשתי שחשוב לי להיות עד לאירועי השבעה באוקטובר. במסגרת המשלחת אני גם מנסה לחשוב על האסטרטגיות שאני יכול להשתמש בהן בחזרה בבית כדי לעזור ולהילחם בשנאה".

"גל שנאה חדש"

"הייתי בבית הכנסת בשבעה באוקטובר. זה היה יום שישי בערב, 'יום טוב', שמחת תורה", מספר פיטר רווגה מטורונטו, מנהל בית ספר ציבורי מגן ועד כיתה ו' ומנהל מועצת בית הספר של מחוז טורונטו. "זה בית כנסת מאוד 'פְרוּם' ואורתודוקסי, ורקדנו עם התורה. אבל אז מישהו נכנס לבית הכנסת ולחש לאוזנו של הרב שקרה אסון בישראל. ולעולם לא אשכח את זה, הרב קם ואמר שקרה משהו בישראל, שהייתה מתקפת טרור ושכנראה בערך עשרה אנשים נהרגו. אבל אז 30 דקות אחר כך, אולי שעה, הוא שוב קם ואמר, 'צר לי להודיע לכם, אבל זה הרבה יותר גרוע ממה שהבנו'".

מיד אחרי החג חזר פיטר לבית הספר והרגיש שהצוות סביב כמו נמנע ממבט עיניו: "הרגשתי ששאר הצוות לא מעז להסתכל עליי, הרגשתי שהם זהירים לידי, הם ידעו שקרה משהו ולכן זה הרגיש קצת כמו בשבעה, שכשאנשים נכנסים הם מסתכלים עליך אחרת. הייתי צריך לשלוח מייל לקהילת בית הספר ולומר שאנחנו כואבים וזה לא קל, והקהילה באמת תמכה".

אבל חייו של רווגה השתנו בעקבות השבעה באוקטובר, הוא החליט לעזוב את מערכת החינוך הציבורית ולהשתלב בקרוב במערכת החינוך היהודית. גם שאלת העלייה לישראל עולה לאחרונה בשיח המשפחתי. הרי לצד הכאב והתמיכה מהסביבה הקרובה נאלץ רווגה, כמו יהודים רבים אחרים, להתמודד לפתע עם גל שנאה חדש. בית הספר הציבורי שאותו הוא מנהל נמצא בסמוך לקמפוס של אוניברסיטת טורונטו, שבשטחו הוקם אחד ממחנות המחאה הגדולים.

נזכיר, אותם "מחנות" בקמפוסים, שהוקמו בידי סטודנטים, מנעו את כניסתם ואת תנועתם של סטודנטים יהודים וישראלים בקמפוס, וקראו בין היתר גם להשמדתה של ישראל ולמוות לכל היהודים. "כשההפגנות התחילו זה היה ממש מסוכן. ביטלו את כל האירועים של בתי הספר היהודיים", הוא אומר. "אני זוכר שראיתי שיש מרוץ 'קרוס קאנטרי' וממש נשברתי, זה הכעיס אותי כי הבנתי שילדים יהודים לא יכולים עכשיו לרוץ ולהשתתף בתחרות. הבנתי שזה מסוכן מדי בשביל ילדים יהודים לרוץ עכשיו".

עם דמעות בעיניים עוד מתאר רווגה כיצד משפחה מקהילת בית הספר התייעצה איתו אם כדאי להסיר מזוזות, וכיצד גם משפחתו שלו הושפעה מאירועים אנטישמיים. "התיכון של הבן שלי, שהוא מוסד יהודי, פונה פעמיים בשל איומי פצצה וגם ירו על בית הספר", הוא מתאר. "ובמהלך צעדת תמיכה בישראל, היו מפגינים שממש היו עוינים כלפי הבן הצעיר שלי ואשתי".

הוא משתף: "תראי, אני חובש כיפה, כך שהאנטישמיות היא איום מתמיד. גם אני נתקלתי בעוינות כשמועצת ההורים ניסתה למחות נגד אירוע מורשת יהודית שהתקיים בבית הספר, או כשמישהו פשוט הפיל מטבעות מול הבן שלי אחרי משחק הוקי. אותו אדם זרק מטבע, הבן שלי הרים אותו כי הוא חשב שזה נפל למי שזרק, הוא נתן לו את המטבע ואז הוא זרק שוב את המטבע לכיוון הרגליים של הבן שלי. רק אז הבן שלי הבין שמי שזרק את המטבע צחק ועשה את זה במכוון. כל האירועים האלה מדאיגים ומדגישים את הצורך במודעות ובפעולה רבה יותר".