נאומו של נתניהו אתמול בקונגרס היה מיועד במידה רבה לציבור האמריקני. נתניהו הדגיש את זהות האינטרסים בין ישראל לארה"ב וכי הצלחה ישראלית זו הצלחה אמריקנית, ולהיפך. עם זאת, הנאום נעדר בשורה מדינית פורצת דרך, ויתכן כי העובדה שהפגישה עם הנשיא ביידן נדחתה להיום, ולא נערכה לפני הנאום, השפיעה גם על התכנים.
נתניהו אמנם זכה לתשואות רבות, אבל אי אפשר היה להחמיץ את העובדה שיותר מ-100 חברי קונגרס דמוקרטים החרימו את הנאום ומרבית מחיאות הכפיים הגיעו מקרב הרפובליקנים. לכך יש חשיבות רבה לא רק בעת הנוכחית אלא גם ואולי בעיקר לעתיד. שורה ארוכה של סקרים מצביעים על פערים גדולים בין התמיכה הרפובליקנית בישראל לזו הדמוקרטית.
לכך יש להוסיף את העובדה כי הנשיא ביידן, אולי הנשיא הציוני ביותר אי פעם, מסיים בקרוב את תקופת נשיאות. סגנית הנשיא, ואולי הנשיאה הבאה, קאמילה האריס, אמנם תומכת ישראל, אך ספק אם תהיה לה את אותה מחוייבות אישית ורגשית כפי שיש לביידן כלפי ישראל.
העיניים נשואות היום לוושינגטון לפגישה בין הנשיא ביידן לראה"מ ולפגישה עם משפחות החטופים. הציפייה כי ממפגשים אלו תצא הבשורה המיוחלת. נראה כי הנשיא ביידן לא מתכוון לתת להזדמנות לחמוק והוא צפוי להפעיל מכבש לחצים על נתניהו להתקדם למימוש העסקה. מבחינת ביידן לא מדובר רק במורשת שלו, אלא בעיקר בחובה מוסרית וערכית, ובמהלך שעשוי לפתוח את השער לשינוי המציאות האזורית ולהוביל לסיום המלחמה.
התרעות פיקוד העורף