בנגלדש: בסירה אחת 

עונת המונסון שפוקדת כעת את בנגלדש אינה מונעת מחושי חאטון ומאנה אקטר בנות ה־9 ללכת כל יום לבית הספר, אף שהאזור שבו הן גרות בצפון המדינה מוצף לחלוטין. הסיבה: הן לומדות על סירה בנהר.

בית ספר צף בבנגלדש.  צילום: GETTY IMAGE

בנגלדש היא אחת המדינות העניות בעולם, וכתוצאה מכך משפחות רבות נאלצו לוותר על חינוך ילדיהם על מנת שאלה יעזרו בעבודות הבית. מאמציה של הממשלה המקומית, שחוקקה חוק חינוך חינם בבתי הספר היסודיים, יחד עם סיוע ארגונים בלתי ממשלתיים מקומיים ובינלאומיים, העלו את מספר יודעי הקרוא וכתוב במדינה.

אולם אתגר נוסף עדיין ניצב בפני המדינה ששוכנת מתחת לפני הים – בכל שנה, מיולי עד אוקטובר, יורדים כמויות עצומות של גשמים שמנתקים אזורים שלמים למשך שבועות ארוכים. כתוצאה מכך, מתקשים הילדים להגיע לבתי הספר ורבים מהם נושרים מהלימודים עם תום העונה הגשומה.

מי שסיפק פתרון הוא הארכיטקט מוחמד רזוואן, שבשנת 1998 ייסד את ארגון "שידהולאי סוונירבאר סנגסטה" במטרה לפתח רעיון של בית ספר צף. הפרויקט יצא לדרך כעבור ארבע שנים ומיד זכה לתשומת לב בינלאומית, כשקרן ביל ומלינדה גייטס תרמה לו מיליון דולר. "אם הילדים לא יכולים לבוא לבית הספר בגלל מחסור בתחבורה, בית הספר צריך לבוא אליהם באמצעות סירה", הסביר רזוואן.

כיום מפעיל הארגון 111 סירות עץ מונעות באנרגיה סולארית, 22 מתוכן משמשות בתי ספר יסודיים צפים עם מאות ספרי לימוד ומחשבים עם חיבור לאינטרנט, ויותר מ־70 אלף ילדים כבר זכו לחינוך בזכותם מאז 2002. במשך שישה ימים בשבוע עולים כ־30 ילדים לסירה מנקודות איסוף לאורך הנהרות ולומדים במשך שלוש שעות. לאחר מכן קבוצה חדשה של תלמידים "עולה" לבית הספר.

הודו: תחנה מרכזית 

בהודו היו אלה רציפי הרכבות שסיפקו השראה למקום לימוד בלתי שגרתי. אינדרג'יט חוראנה, מורה מבובנשוואר שבמדינת אוריסה במזרח הודו, נהגה לראות מדי יום בדרכה לעבודה מאות ילדים עומדים על הרציף ומבקשים נדבות או גונבים מהעוברים ושבים במקום להיות עם בני גילם בכיתה. לכן, כמו רזוואן, גם היא נקטה שיטה של "אם הם לא באים לבית הספר, בית הספר יבוא אליהם".

בשנת 1985 הקימה חוראנה את בית הספר על רציף רכבת, שהעניק לילדים העזובים והעניים שחיים על הרציף חינוך בסיסי. בהדרגה, באמצעות ארגון רוצ'יקה לשירות סוציאלי, שאותו הקימה, הרחיבה חוראנה את היוזמה, וכיום זוכים 4,000 ילדים ברציפי רכבות ובשכונות עוני ברחבי הודו ללמוד קרוא וכתוב לצד שיעורי שירה וריקוד, לקבל ארוחות מסודרות ולהתרחץ.

בית ספר על רציף רכבת בהודו

הרעיון של חוראנה זכה לחיקוי גם מצד ארגונים וממשלות מקומיות נוספות בהודו, כדוגמת התוכנית שמתנהלת על רציף רכבת בעיר נגפור שבמדינת מהאראשטרה, ובמסגרתה לומדים 45 ילדים. מייסד התוכנית, שירקנט אגלאווה, סיפר לאחרונה על סיפור הצלחה בדמותו של נער מבהנדרה שאותר במומבאי, החל ללמוד בבית הספר על הרציף והצליח לקבל ציון עובר של 60 במבחנים הרשמיים.

גם רג'ש קומאר שארמה, מוכר מניו דלהי, לא אהב לראות את הילדים העניים מסתובבים בשכונות העניות בלי ללכת לבית הספר, ועל כן הוא הקים בית ספר מתחת לאחד הגשרים בבירה ההודית. הוא צייר לוחות על הקיר ובאמצעותם הוא מלמד את הילדים מתמטיקה וקרוא וכתוב שלוש שעות ביום. "חינוך הוא הזכות הגדולה ביותר וכלי הנשק הגדול ביותר לילד", אמר. "אם לא יהיה להם את זה, החיים שלהם גמורים". 

שוודיה: כמו בהייטק

שמעות מהפכנית לשיטת החינוך המסורתית סיפק גם בית הספר טלפונפליין של חברת ויטרה, שנפתח בשטוקהולם לפני ארבע שנים. בבניין לא ניתן למצוא את הכיתות עם טורי השולחנות המוכרים, אלא במקום זאת – בדומה לחברות ההייטק המובילות בעולם - ישנם חדרים ומרחבי למידה פתוחים עם ריהוט מעוצב ייחודי שנועד "לעורר את הסקרנות של הילדים ואת היצירתיות שלהם" ולאפשר להם ללמוד עם חבריהם או לבדם.

בית ספר ללא קירות בשוודיה. צילום מסך 

הכיתות גם אינן מחולקות לפי הגילים, אלא לפי הרמה החינוכית של התלמידים, והמורים אינם חייבים להימצא בבית הספר עצמו מאחר שהם מעבירים את ההנחיות ואת השיעורים באמצעות האינטרנט. בתור בית ספר ששם דגש על לימוד דיגיטלי, נדיר לא לראות את התלמידים יושבים עם מחשבים ניידים, ולרשותם גם עומדים אולפנים לעריכת סרטים ואנימציה וסטודיו למוזיקה, המספקים להם אמצעי נוסף להפגין יצירתיות.

"כשהילדים הראשונים של ויטרה טלפונפליין יסיימו את בית הספר, הם יהיו חמושים בידע ובכישורים שהם זקוקים להם כדי ללמוד עוד או כדי למצוא מקום עבודה שבו הם יוכלו ליישם את הרעיונות שלהם בכל מקום בעולם", הכריזה המנהלת ג'אני גפסן. "יש להם בית ספר שנותן להם מוטיבציה לשאול שאלות ולהעמיק את הידע שלהם. הם פותרים בעיות ביצירתיות ועם יזמות, ויש להם אמונה מלאה ביכולות שלהם".

אינדונזיה: ביער ביער 

אחרי שמזכ"ל האו"ם באן קי מון סייר בבית הספר הירוק בבאלי שבאינדונזיה באוגוסט אשתקד, הוא הכריז כי זה היה "בית הספר הייחודי והמרשים ביותר שביקרתי בו אי פעם".

מבט על בית הספר הפרטי, השוכן בתוך נוף ירוק נצחי, מסביר מדוע הדיפלומט הבכיר התלהב. הכיתות המעוגלות בנויות ללא קירות ועשויות חומרים טבעיים מקומיים, בעיקר קני במבוק שנמצאים בשפע, ובין המבנים אפשר למצוא ערוגות עם פירות וירקות אורגניים ושדות אורז.

גם באן קי מון התלהב. צילום: GETTY IMAGES 

ג'ון וסינתיה הארדי, קנדים שהתגוררו באינדונזיה ועשו הון בעסקי היהלומים, החליטו בשנת 2006 להקדיש את זמנם לטובת בית ספר חדש וייחודי שישים דגש על כבוד לסביבה. שנתיים לאחר מכן, הם פתחו את בית הספר עם 90 תלמידים, וכיום יש בו יותר מ־300 תלמידים, בני 3 עד 16.

בבית הספר מסבירים כי המטרה היא להעניק לתלמידים לא רק את הידע הבסיסי, אלא גם להפוך אותם לאזרחים אחראים של העולם, על מנת שיסייעו לשמר את כדור הארץ ולתרום לעתידו. לכן מלבד שיעורי אנגלית, מתמטיקה, מדע ואמנות, לומדים התלמידים גם לימודי מים, חקלאות אורגנית וגינון מעשי.

"אנחנו שולחים את הילדים שלנו למערכת שבה הם הולכים להעביר רבע מחייהם, ואנחנו יודעים שרובם לא הולכים להיות מאושרים", אמר מנהל הפיתוח של בית הספר הירוק, כריס תומפסון. "הילדים פה שמחים, והם שמחים שהם לומדים באמת"