"לא עשיתי שום דבר מיוחד, לא המצאתי כלום. לקחתי קצת ידע וטכנולוגיה ישראלית שקיימת והבאתי אותם לאנשים שצריכים את זה. זה הכל". כך אומרת בצניעות סיון יערי, מייסדת ומנכ"לית העמותה “אינוביישן אפריקה", שהצליחה להביא חשמל ומים למיליון תושבי כפרים עניים באפריקה באמצעות טכנולוגיה ישראלית ובכך לשנות את חייהם לבלי הכר.

היום תספר יערי את סיפורה מעורר ההשראה בוועידת TEDx באוניברסיטת תל אביב, המופקת ברישיון מיוחד של ארגון TED העולמי. בוועידה יתקיימו בשעות 15:00 עד 22:00 הרצאות בעלות מכנה משותף אחד: סיפורים פורצי דרך. מלבד יערי, ירצו גם חיים טופול, שי פירון, רועי סדן, ד"ר ציפי שטראוס, רוני פורת, ד"ר נועם שומרון, אייל אלטויל, ד"ר עפרה גרייצר, קרוליין גליק, פרופ’ עילם גרוס ומריומה בן יוסף.

כדי לספר את סיפורה של יערי צריך לחזור 37 שנים אחורה, אל ילדותה בראשון לציון. “נולדתי ענייה", היא אומרת בפשטות. “לאבא שלי לא הייתה עבודה במשך הרבה זמן, אז הוא החזיר אותנו לצרפת, שם הוא חי במשך כמה שנים". לפני הגיוס שבה יערי לישראל, וכשהייתה בת 20 התקבלה לעבודה בחברת ג’ינסים, שייצרה את מוצריה במפעלים באפריקה. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלה עם היבשת השחורה. “כשנשלחתי לשם מטעם החברה, ראיתי מהו עוני אמיתי", היא מספרת. “עד אז חשבתי שהייתי ילדה ענייה, אבל בעצם היו לי נעליים, והיו לי מיטה ובגדים, היו לי חשמל ומים. אבל הילדים שראיתי שם - לא היו להם כל הדברים האלה".

המראות הקשים שראתה אז, במהלך ביקורה במדגסקר, הותירו את חותמם עליה. אבל בניגוד לאחרים שרואים, מזדעזעים ואז ממשיכים בחייהם, היא פשוט לא יכלה להתעלם ממה שראתה. “הבנתי שהכל קשור לחשמל", היא מסבירה. “בלי חשמל אי אפשר להציב מקררים במרפאות כדי לאחסן תרופות וחיסונים, בלי חשמל אי אפשר ללמוד בבתי ספר וכמובן בלי חשמל אי אפשר לשאוב מים. ב־54 מדינות באפריקה לרוב האנשים אין חשמל. אם בשעות הלילה תחפשי את אפריקה ב־Google Earth, תראי שעדיין למעלה מ־90% ממנה חשוכה".

נאמנה לרצון לשנות, החליטה יערי להירשם לתואר בניהול אנרגיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. “היו לי ציונים טובים והתקבלתי", היא אומרת. כבר בשנה הראשונה עשתה את הצעדים הראשונים שלה בפילנתרופיה. היא הבינה שכדי להביא את החשמל לאפריקה, כדאי להשתמש במשאב הזמין ביותר ביבשת: שמש. “אספנו כסף מחברים וטסנו לטנזניה עם שני קולטי שמש שאותם שמנו על גג של מרפאה", היא מספרת. "זה היה הכפר הראשון שבו פעלתי, ואחר כך כבר הקמתי את העמותה שנקראת ‘אינוביישן אפריקה’, שמטרתה להביא טכנולוגיות מישראל לאפריקה".

מהר מאוד הבינה יערי שחשמל זה מצוין, אבל זה לא מספיק. “ראינו שהילדים לא מגיעים לבית הספר ללמוד וכשניסינו לברר מה הסיבה, הבנו שהם פשוט רעבים. הסיבה לרעב הייתה היובש, המחסור במים. אז הבנו שהחוכמה היא לא חשמל, אלא המים. הם ישנו את כל התמונה", היא אומרת ומוסיפה בצער, “היום אני יכולה להגיד שעשיתי טעות בכך שהתחלתי עם החשמל".

למרבה האירוניה, בעוד תושבי אפריקה משוטטים ימים שלמים בחיפוש אחרי מים, חופרים בידיהם אחר מקורות מים ולעתים מסתפקים במים מעופשים, מלאים בבוץ ובלכלוך ושורצי חיידקים שגורמים לתמותת תינוקות, מתחת לרגליהם מסתתרות כמויות עצומות של מים. “המים נמצאים באקוויפר, 20־30 מטר מתחת לאדמה ורק צריך לשאוב אותם. אבל כדי לעשות זאת צריך אנרגיה", אומרת יערי. בעזרת תרומות הצליחה העמותה שבראשה היא עומדת להתחיל בשאיבות שכיום מספקות מים ל־104 כפרים בשבע מדינות (אוגנדה, טנזניה, מלאווי, סנגל, קונגו, אתיופיה ודרום אפריקה). “אנחנו קודחים עד לאקוויפר וממקמים משאבה", היא מספרת. “האנרגיה הסולרית שמופעלת באמצעות קולטי שמש מפעילה את המשאבה, והיא שואבת את המים למכל גבוה. בעזרת כוח הכבידה מהמכל, המים זורמים אל הברזים בכל הכפר. כך אנחנו שואבים מים כל יום, כל היום".

בהמשך החליטה יערי להסתייע בעוד טכנולוגיה ישראלית: הטפטפות. “אנחנו מביאים טפטפות לכפר כדי שיאפשרו להם לגדל את האוכל שהם צורכים, למכור אותו וכך להרוויח כסף", היא מסבירה. “צוות שלנו מסביר להם איך מרכיבים וגם איך מתקנים".

“לא עושים מספיק"

אבל הארגון של יערי לא נעזר רק בטכנולוגיה קיימת. בעזרת צוות מהנדסים הצליחה יערי לייצר פתרון לבקרה מרחוק, שמאפשרת לשלוט מהארץ על כמויות המים שנשאבות וזורמות לברזים ועל המים שעוברים לטפטפות, כמו גם על האנרגיה שכל כפר צורך. אם משהו מתקלקל או נשבר, מיד מתקבלת התראה והארגון יכול לשלוח צוותים שיתקנו את התקלה. על הטכנולוגיה הזאת זכתה העמותה ב־2013 בפרס האו"ם לחדשנות.

סיון יערי מקבלת את פרס האו"ם לחדשנות. צילום: אינוביישן אפריקהסיון יערי מקבלת את פרס האו"ם לחדשנות. צילום: אינוביישן אפריקה

מה קורה באותם כפרים אחרי שהבאתם אליהם את המים והחשמל?
“במרפאות נשים לא יולדות יותר בחושך, יש תרופות והילדים מקבלים חיסונים. סוף־סוף הרופאים, שתמיד העדיפו לעבוד בערי הבירה, מסכימים לבוא ולגור בכפרים המרוחקים. אנחנו מתקינים חשמל גם בבתים של הרופא והאחות, וברגע שהם יודעים שיהיה להם בית עם חשמל, הם מסכימים לעבור. כך אנחנו שומרים עליהם. אחרי שיש להם מים והם כבר לא רעבים, הרבה יותר ילדים מגיעים לבתי הספר. הם כבר לא לומדים לאור נרות ואנחנו יודעים על הרבה ילדים שמצליחים לעבור את הבחינות. מה שיותר משמח אותי וגורם לי גאווה זו העובדה שלא צריך לעזור להם יותר. הם היו צריכים את הדברים הבסיסיים ועכשיו, ברגע שהבאנו להם מים, הם יודעים בעצמם מה לעשות. העסקים נפתחים, והם עובדים ומרוויחים כסף. יש נשים שמגדלות פרות ומוכרות את החלב, יש מי שמגדל ירקות ומוכר לכפרים אחרים שבהם אין מים. בעזרת המים הם מכינים לבנים ובונים בתים מאבן ולא מבוץ.אחת הבעיות הראשונות שלנו הייתה מי יממן את החלפת הנורות. הרי זה מצרך יקר. מהר מאוד נמצא הפתרון. מתברר שבעוד שלתושבי אפריקה אין אוכל או אפילו נעליים, לכל אחד יש מכשיר טלפון סלולרי שאותו הם מקבלים בחינם מחברת הטלפוניה. אומנם יש להם טלפונים, אבל אין להם איך להטעין אותם, אז בכל מרפאה ובכל בית ספר יש מקום להטעין את הטלפונים בתשלום. בכסף שהם מרוויחים הם יכולים לרכוש נורות. זה ביזנס וזה מדהים, כי מה בסך הכל עשינו? הבאנו להם קולטי שמש".

נדמה שזה קצת יותר מזה. שיניתם להם את החיים.
“השינוי שעשינו לא היה קשה, ובמקביל, כל כך זול. זה שום דבר לעומת הצורך. וצריך לעשות, כי אנשים שם צריכים עזרה. רוב הזמן אנחנו בכפרים ורוצים להמשיך כפר אחרי כפר, אבל לתחושתי אנחנו לא עושים מספיק כדי להביא את הנושא הזה לתקשורת".

מאיפה מגיע המימון לפרויקט הזה?
“רוב המימון מגיע מתרומות. הרוב מארצות הברית, אבל גם מישראל. רוב התרומות הן תרומות קטנות שמגיעות מאנשים פרטיים, סטודנטים ששמעו על העבודה שלנו ורוצים לעזור, אבל יש לנו גם אנשים שמאמצים כפרים".

תסבירי.
“עלות של הבאת מים וחשמל לכפר אחד עומדת על 50 אלף דולר, וזה בעצם משנה את פניו של הכפר. יש אנשים שמוכנים לשלם את העלות הזאת ובכך מאמצים את הכפר. יש הרבה ילדי בר או בת מצווה שבכסף שקיבלו כמתנות הם מאמצים בית יתומים או בית ספר. להביא מים לכפר אורך בין חודש לשלושה חודשים, והבאת חשמל למרפאות ולבתי ספר אורכת בין שבועיים לשלושה. אנחנו מזמינים את הילדים האלו להיות שם בפעם הראשונה שמדליקים את האור בבית הספר או בבית היתומים. זו חוויה משגעת".

“בואו נעזור להם"

לפני חמש שנים חזרה יערי עם בעלה, היזם דיוויד בורוביץ’, מניו יורק לישראל. הם מתגוררים עם שלושת ילדיהם הקטנים במודיעין, כשהמשרד הראשי של הארגון נמצא עדיין במנהטן והשלוחה הישראלית שלו ממוקמת בהרצליה פיתוח. “אני מאוד ציונית", היא מסבירה את הצעד. “כשאנחנו פועלים באפריקה, אני תמיד מוודאת שבממשלות המקומיות ובכפרים יודעים שאנחנו מישראל. ברוב הכפרים התושבים לא שמעו על ישראל, וכשאנחנו מגיעים לשם זה בעצם הפרצוף הראשון של ישראלי שהם רואים. אלו שמכירים את ישראל מהתנ"ך מתייחסים אלינו כאילו אלוהים נענה לתפילותיהם. זה טוב לישראל שנהיה שם, גם מבחינת הפוליטיקה, העסקים והיחסים הבינלאומיים שלנו".

את יכולה לספור כמה פעמים כבר היית באפריקה?
“כבר לא. אני נוסעת כל חודשיים בערך, לפעמים פחות, לשבוע או שבועיים. יש לי צוות בשטח, כך שהמטרה של הנסיעות שלי כעת היא לבדוק כפרים חדשים ולראות מי מהם הכי צריך את החשמל והמים. מאז שנולדו הילדים, לנסיעות מלווים גם רגשות אשם, אבל בעלי מעודד אותי ואומר שלילדים שלנו יש הכל וכדאי שאמשיך לעזור לאלו שאין להם".

אחרי כל כך הרבה שנים, מהי אפריקה בשבילך כיום?
“אני מרגישה מחויבות לה. ברגע שאת שם ורואה את כל המצוקה, את לא יכולה להתעלם. אני מסתכלת בעיניים של הילדים ומבינה שזה לא הוגן, שהם לא צריכים למות ולסבול. הבעיה שלי היא הלחץ והתסכול שאני מרגישה כשאני חוזרת: מאיפה אשיג את הכסף לממן את הקולטים הבאים ואיך נוכל להמשיך כפר אחרי כפר ולעזור. יש באפריקה 600 מיליון איש, ומה שעשיתי זה שום דבר. לכולנו יש יותר מדי על הראש, אבל המחויבות שלנו היא לעזור, לא מתוך רחמים, אלא כי זה הדבר הנכון לעשות. בואו נעזור להם".