אחרי שבוע של גשם שוטף, חזרה השמש לזרוח על המפרץ הקסום של אלג’יר ומרפסות בתי הקפה בשדרת דידוש מוראד התמלאו שוב. רחוק יותר, למרגלות הרובע העממי ההיסטורי באב  אל־וואד, שיחקו ילדים בהתלהבות כדורגל על הטיילת החדשה שהוקמה רק לאחרונה ליד הים. במסעדת "הדולפין", אחת משתי המסעדות היחידות הפתוחות בערב במתחם הנמל, חזרו להגיש דג "סאן פייר" מעולה, וקבוצות תיירי פנים מרחבי המדינה המשיכו לעלות לרגל ל"מונומנט המרטירים" של המהפכה - מבנה קשתות מורכב בגובה 92 מטרים - החולש על המפרץ.

בפינה אחרת של העיר עדיין מתנוסס אתר "המסגד הגדול"  שבנייתו החלה לפני 15 שנה אבל הממשל לא מיהר להשלימו. אומדן ההוצאה עלה ממיליארד לשלושה מיליארד אירו. לאחרונה התקבלו חוות דעת שליליות ממומחי בטיחות שמזהירים מהתמוטטות המבנה. החברה הגרמנית שפתחה בבנייה פינתה את מקומה לסינים. צריח המסגד של הנשיא בוטפליקה אמור להיות הגבוה בעולם, 165 מטרים - 55 יותר ממסגד חסן השני בקזבלנקה. אולם התפילה הגדול מתוכנן ללא פחות מ־120 אלף מתפללים. בינתיים נדחתה הפתיחה שוב לשנת 2020. 

אבל שלוות האביב היא רק למראית עין. אלג’יר היא עיר מודאגת ולא שבעת רצון. בראש ובראשונה מהמצב הכלכלי. התמוטטות מחירי הנפט והגז פגעה בהכנסה העיקרית של מעצמת האנרגיה וההכנסות מייצוא ירדו בכמעט מאה אחוזים. כל המחירים האמירו, כולל אלה של מוצרי הצריכה החיוניים, והאבטלה עלתה. מחיר הדלק עלה אף הוא ב־40 אחוז מתחילת השנה, ומדובר בעיר שנחנקת ממכוניות.

גדעון קוץ באלג'יר הבירה גדעון קוץ באלג'יר הבירה


אבל גם המצב  הפוליטי מייאש את האיש ברחוב או בקפה. מדינה שנשלטת על ידי נשיא בכיסא גלגלים שאינו מסוגל להוציא מילה מפיו, שלא לדבר על האיום הביטחוני.  אמנם המצב איננו כמו זה של שנות ה־90, כאשר מלחמת האזרחים שבה פתחו אנשי החזית האסלאמית לאחר שלא ניתן להם לנצח בבחירות, נמשכה חמש שנים ותבעה כמאה אלף קורבנות. ראש של רבים מהם נערף. דאע,ש לא המציאו את טכניקת ההפחדה הזו. כבר אז, אגב, הגיעו מחבלים אלג’יראים לבצע פיגועים בצרפת, ובעזרת שיתוף פעולה מקומי, מטענים קטלניים התפוצצו בתחנות המטרו של פריז. לאיבה המסורתית לכובש לשעבר הצטרפה הקנאות האסלאמית שאותה נשאה אז "הקבוצה האסלאמית החמושה". 
 

היום מארגון טרור מרכזי זה נשארה רק "הזרוע האלג’יראית של א.ק.מ.י" (אל־קאעידה בצפון אפריקה). יחידה שלהם שנכנסה מלוב אחראית לחטיפת בני הערובה ולטבח באתר הגז "עין אמנאס" במזרח המדינה בינואר 2013. חוטפיו ועורפי ראשו של המטייל הצרפתי הרווה גורדל  בספטמבר 2014  באזור טיזי אוזו בהרי קביליה, כבר קיבלו מצדם את מרות דאע"ש. 

 

"לחשוב על השלום"  

 

העבר המדמם הזה הוא סיבה מרכזית לכך שהאביב הערבי לא תפס באלג’יריה ושהמונח הזה מתקבל כאן עד היום באירוניה ובחשש. מנהיגי האופוזיציה  ממשיכים אמנם לדרוש דמוקרטיזציה של מערכות השלטון, אבל נמנעים בזהירות רבה מלדחוף למהפכה כדי לא להרתיע את האוכלוסייה. על אף הרתיעה הזאת, אלג’יר של היום אינה דומה לזו שלפני עשור. נשים חובשות צעיף או רעולות נראות בכל פינה לצד אלה ששמרו על התדמית המהפכנית 

החופשית של האישה האלג’יראית. 
 

משתתפת בפורום הכלכלי האלג’ירי־צרפתי שהתכנס בחודש שעבר במלון "אל אוראסי" סיפרה לי כי ישנן נשים מעטות מאוד בסקטור הכלכלי, שכמעט ואין יזמות, כי השוק האלג’יראי מתייחס לנשים בחוסר אמון, וכי חרף ההבטחות, מעמדן אינו מעוגן בחוקה החדשה.  ואכן, הנשים בדוכנים השונים שימשו שם בעיקר כמזכירות. מאידך, נוכחות נשית נמשכת בחיים הפוליטיים ובתקשורת. 
 

בדוכן סמוך מציג נציג חברת "מזאר", המעניקה שירותים משפטיים וחשבונאיים  לעסקאות, מדריך עב כרס על "המימון והבנקאות האסלאמית" שאת חוקיה כדאי לבני השיח הזרים להכיר. "התחום הזה תופס באירופה, בעיקר בבריטניה, שם פועלים בנקים רבים על פי עקרונות האסלאם ואחרים רוצים לעבור לזה", הוא  מספר.
 

הנשיא בוטפליקה  ידע ב־2005 להעביר את "אמנת הפיוס הלאומי", שבעקבותיה יצאו מנהיגי האופוזיציה מן הכלא. עכשיו, במסגרת הצעדים למניעת היווצרותו של  אסלאמיזם קיצוני, מבטיח הממשל ליצור משרה של "המופתי של הרפובליקה" - תקדים במדינה שמגדירה עצמה כ"רפובליקה דמוקרטית ועממית" ולא "רפובליקה אסלאמית" כמרבית שותפותיה של אלג’יריה לליגה הערבית.
 

סטודנטים מן האוניברסיטה הסמוכה לוגמים תה ליד בניין "הדואר הגדול" הקולוניאלי שממשיך להוות את האטרקציה הגדולה במרכז העיר. אף אחד מהם אינו רואה את עתידו באלג’יריה. נירמלה, בת 21, אינה עוטה צעיף על ראשה. היא מסיימת עוד מעט תואר בביולוגיה ורוצה להמשיך בלימודים בצרפת. מכסת המתקבלים גדלה בשנה האחרונה וכ־25 אלף סטודנטים אלג’יראים לומדים 
 

בצרפת. לוטפי בן ה־18 ראה גם הוא את עתידו אצל "האחות הגדולה", אבל מאז שסיפרו לו כי בעקבות גל הפיגועים באירופה הגזענות נגד מוסלמים עלתה בצרפת, הוא חושב לנסוע לאנגליה, גרמניה או נורווגיה. רדה נתקל בקשיים בבקשות ההרשמה. "נרשמתי אפילו ללימודי היהדות והשפה העברית" הוא מספר, "לא אכפת לי. זה מעניין אותי, צריך לחשוב על  השלום, על העתיד. חברים שלי רשומים ללימודים האלה ומרוצים מאד. הבעיה שהקונסוליה הצרפתית לא ממהרת לתת ויזות למי שנרשם. הם חושדים". 
 

לימודי תרבות יהודית צצים  בכל מיני מסגרות באלג’יריה, כמו באוניברסיטה בטיזי אוזו הקבילית, אבל בצדם גוברת הסכנה להתנכלות האיסלאמיסטים. חמזה בן ה־21 הוא בוגר מדעי המחשב ומאוכזב מהדימוי של ארצו: "נשיא בכיסא גלגלים הוא לא הלוגו הכי טוב למדינה". חמזה מאשים את השלטונות שמעולם לא רצו את התיירות  וסמכו על "הנפט שירד מהשמיים", בדיוק זה שעכשיו כה ניכר חסרונו. "בצרפת החינוך יותר טוב ובתי החולים יותר טובים", הוא ממשיך, "אנחנו לא נעשה מהפכה בגלל זיכרונות מלחמת האזרחים". 
 

בכיכר הסמוכה לארמון הממשלה מתכנסים להפגנה. הפעם אלה המורים הדורשים את שיפור תנאיהם. מכוניות משטרה וחיילים חמושים ניצבים במקומות אסטרטגיים בלי לגלות עצבנות.

 

התסביך המרוקאי  

 

שירותי הבטחון של אלג’יריה זכו לאורך השנים למוניטין בינלאומי. הם הוקמו ואומנו על ידי מומחי הק.ג.ב הסובייטי לאחר הנסיגה הצרפתית ב־1962. לימים, תחת ראשי התיבות ד.ר.ס, הם  הפכו למה שהוגדר עם השנים כ"מדינה בתוך מדינה", כשמדי פעם נוצרות מתיחויות וריב סמכויות עם "מדינות" אחרות - הצבא וההנהגה הפוליטית. בתקופת המלחמה בטרור באלג’יריה הם הואשמו לעתים תכופות, לצד הצבא, במניפולציות ובעידוד מעשי הטרור, אם לא בביצועם ממש, כדי ליצור התנגדות עממית לאסלאמיסטים. פרשת רציחתם של שבעת הנזירים הצרפתים ב־1996, למשל, נותרה עד היום בגדר תעלומה שהפכה למיתוס בצרפת, ושלטונות אלג’יריה אינם מאפשרים עד היום לחוקרים צרפתים לבצע חקירה מלאה במקום. 
 

מצד שני, השירותים האלג’יריים סיפקו לארצות הברית אזהרה לפני פיגועי 11 בספטמבר, שלא נוצלה. מטוסו של מפקדו האגדי  של הד.ר.ס, הגנרל מוחמד מדיין, המכונה "הגנרל טאופיק", היה בין הבודדים שהורשו להמריא מניו יורק ביום הפיגוע. לאחרונה, השירותים האלג’יריים הזהירו גם את עמיתיהם הצרפתים  לפני מתקפת הטרור הגדולה של 13בנובמבר 2015.  אך גם במקרה זה ללא הועיל.
 

מאז "הצהרת אלג’יר" של הנשיא פרנסואה הולנד בדצמבר 2012 בפרלמנט האלג’ירי, הצהרה שבה הודה במעשי הטבח שביצעו החיילים והמתיישבים הצרפתים באלג’יראים והבטיח לבסס את יחסי שתי המדינות על "האמת", חלה הפשרה ביחסי האהבה והשנאה בין שתי המדינות, ומדיניות ההתקרבות לצרפת של בוטפליקה הוכחה לכאורה כמצליחה. אבל המתחים מתפרצים בכל הזדמנות.

זה קורה גם במפגשים העסקיים בין שתי המדינות. למשל, האלג’יראים טוענים לאפליה לעומת מרוקו השכנה היריבה. "איתם חותמים על עסקאות של מיליארדים ולנו זורקים שאריות" מתלונן איש עסקים.  

הסכסוך בסהרה המערבית שבו תומכת צרפת בעמדתה של מרוקו, שאינה רוצה לוותר על השטחים שברשותה, הוא ממוקדי המחלוקת.  ה"תסביך המרוקאי" של אלג’יריה יכול היה להתמקד גם בכך שבמשלחת ממשלת צרפת השתתפו שתי שרות ממוצא מרוקאי. "כולם שואלים אותי על מרוקו", התלוננה שרת התרבות  ממוצא יהודי אודרי אזולאי. 
 

נושא הטרור היה הזדמנות להפגנת חזית אחידה במפגש שתי הממשלות שנערך השבוע באלג’יר. ראש ממשלת צרפת, מנואל ואלס, וראש ממשלת אלג’יריה,  עבדלמלק סלאל, הגיעו  להסכמות על תיאום פעולה בנושאי מודיעין, פיקוח על הגבולות, ביקורים של מומחי לוחמה בטרור וגם הכשרת אימאמים לא קיצוניים למסגדים בצרפת. רבים מהמחבלים הפעילים באירופה באו מאלג’יריה, ובמדינה עצמה, גם אם הממשל שולט במצב בערים הגדולות, ארגוני הטרור פעילים באזורים ההרריים של קביליה ובמדבר בגבול לוב. לדברי סלאל, זהו הנושא בעל העדיפות הגדולה ביותר בקשרי שתי המדינות. 

 

בעשור הראשון של המאה הנוכחית, כשהדי מלחמת האזרחים הנוראה עדיין לא שככו והאלג’יראים  התייחסו בחשדנות לצרפת ונמנעו מקשר עם האמריקאים, פנו בחשאי, לפי מקורות זרים, בוטפליקה ושירותי הביטחון שלו לישראל, והביעו עניין בשיתוף פעולה ביטחוני. בנוסף לביטחון הלאומי, בוטפליקה היה מעוניין  בשמירה על  ביטחונו האישי. כוחות שונים בממשל האלג’ירי פעלו מצדם נגד שיתוף הפעולה עם האויב הציוני.

שר הפנים האלג’ירי נוראדין בדווי, מספר שתיים בממשלה לפי דירוג הפרוטוקול, אומר לי ש"יש עכשיו צורך במערכה בינלאומית שבה על כל המדינות ללא יוצאת מהכלל לאחד כוחות נגד הטרור". 
 

פעם התפרסמו ידיעות על שיתוף פעולה אפשרי בתחום זה וגם בתחומים אחרים, איפה זה עומד היום?

"לצערי, במצב הנוכחי אנחנו רחוקים מאד משיתוף פעולה עם ישראל. עליכם לפתור קודם את הבעיות שלכם עם הפלסטינים, והוועידה הבינלאומית שמציעה צרפת היא הזדמנות טובה לכך. אבל יש מקום לפעולה בינלאומית. על כולנו להתכנס יחד  ולנקוט צעדים מתואמים בהקדם".


 

כבוד הנשיא  

 

פרט לטרור, למשבר הסהרה ולמשבר המהגרים, עסקו שרי שתי הממשלות בחתימה על עסקאות כלכליות. צרפת רוצה להחזיר לעצמה את מעמדה כפרטנר כלכלי מספר אחת של אלג’יריה, מעמד שנלקח ממנה על ידי הסינים. בסופו של דבר, מספר ההסכמים שנחתמו אכזב - רק 15, כמחצית מן החתימות הצפויות. 
 

האווירה סביב הביקור התקלקלה גם בגלל סירובם של שלטונות אלג’יריה להעניק אשרת כניסה לסיקור הביקור לאמצעי תקשורת שפגעו, לטענתם, בכבודו של הנשיא החולה עבדל עזיז בוטפליקה, וביניהם לעיתון "לה מונד" שפרסם את תמונת בוטפליקה  לצד מעורבים אחרים בפרשת מסמכי פנמה. זאת בעוד ששמו כלל לא הוזכר במסמכים, אלא שמו של שר התעשייה והמכרות עבדסלם בושוארב, שרשם לו חברה בפנמה. כמה אמצעי תקשורת אחרים החרימו את הביקור, והעיתונאים שבאו קראו הודעת מחאה במסיבת העיתונאים המשותפת של שני ראשי הממשלה.

השר בושוארב גרם למבוכה נוספת כשהתעקש לשבת בראש הפורום הכלכלי המשותף ולחתום על ההסכמים עם שר הכלכלה הצרפתי  עמנואל מקרון. המתח  נתן  את אותותיו בשתי הדקות המגומגמות שבהן הצליח לבלבל את סדר הנואמים  וסדר היום. עם זאת, לפי אמצעי  התקשורת,  בושוארב  ידע לגלות קור רוח  כדי לנקום בצרפת, כשעיכב הסכם גדול בתחום תעשיית הרכב עם חברת פיג'ו ומיהר להסיר את כל המכשולים האדמיניסטרטיביים לחתימה  על הסכם  להקמת מפעל להרכבת רכב על ידי היצרנית הגרמניה פולקסווגן. 
 

במסיבת העיתונאים אמר ראש הממשלה סלאל כי שום אלג’יראי לא יוכל להסכים עם זילות דמותו של בוטפליקה, שהיה לוחם חירות אמיץ ואחר כך הקדיש את עצמו כמדינאי לטובת עמו.  אשר לחופש העיתונות, טוען סלאל שבאלג’יריה יש "חופש לעיתונאים", והראיה היא ששום עיתונאי לא יושב בכלא על מה שכתב. 
 

ראש הממשלה ואלס הצטרף לשבחים לבוטפליקה, שפגישתו איתו אושרה רק ברגע האחרון, סיפר כי התערב אישית לביטול רוע הגזירה, אבל עכשיו צריך לחשוב על העתיד והידידות בין המדינות  ולעבור לסדר היום עם כל "הבעיות הקטנות". הבעיות , עם זאת, רחוקות מלהיות קטנות ומתנפחות ללא הרף על רקע הרגישות הרבה ביחסים עם הכובש לשעבר.
 

בפגישה עם בוטפליקה התאפשר רק צילום רשמי שבו הנשיא החולה מנסה לרכז את מבטו ולמלמל משהו למצלמות ולאורחו. ואלס הביע את תודתו ואת גאוותו על הפגישה וסירב להתייחס למצב בריאותו של מארחו. אבל אחר כך, בציוץ שעורר שוב סערה בתקשורת האלג’יראית, הוא העביר את הצילום המביך של מארחו. מצד אחד, התרעומת  הייתה על  מה  שהם ראו כלעג להנהגה, ובמקביל תרעומת על כך שחבורתו של בוטפליקה ממשיכה  להחזיק בובה בראש המדינה כדי להבטיח את הישרדותה.
 

העיתונות הרשמית פרסמה את רשימת השרים שנכחו בפגישה, אבל לא הזכירה ביניהם את שמו של מי שבאלג’יריה טוענים בעקשנות שהוא זה שאוחז במושכות ועם זאת נשאר בצל מלא: אחיו של הנשיא, סעיד בוטפליקה בן ה־58, שמתנגדיו מאשימים אותו בכינון "ציר הרשע של השחיתות" בין הגורמים הפוליטיים והכלכליים ובאחריות לכל ההחלטות השלטוניות של שלוש השנים האחרונות המיוחסות רשמית לאחיו הגדול, כולל חתימה על צווים ממלכתיים בשמו של הנשיא בוטפליקה, כשזה היה מאושפז בבית החולים הצבאי "ואל דה גראס" בפריז. 
 

מצבו של עבד אל־עזיז בוטפליקה, המתקרב ל־80 ונמצא בשלטון מאז 1999, ממשיך להחמיר מאז שטף הדם במוחו שעבר ב־2013, ולמרות טיפולים תכופים בצרפת. מקורביו של שר החוץ הצרפתי ז’אן מרק אירו, שנועד אתו לפני הביקור של ואלס, אמר כי הוא אינו מסוגל לבטא יותר מילים וכי גם זרועותיו משותקות. 
 

במערכת הבחירות המוזרה, שבסיומה נבחר לתקופת כהונה שלישית אף שלא השתתף בה בפועל, ניסו יריביו לערער את דימויו בכך שערערו על השתתפותו הפעילה במלחמה נגד הצרפתים. "הוא היה שבוע במחתרת ולא ירה אפילו כדור אחד", העיד לוחם ותיק. אך כשר חוץ ואחר כך כנשיא, ידע בוטפליקה לשלב את אלג’יריה במעמד בולט בקהילה הבינלאומית ולהוציא אותה משנותיה הקשות ביותר. 
 

כשהצלחתי לשוחח איתו באחד מביקוריו בצרפת, הוא תלה תקוות בתהליך השלום הישראלי־פלסטיני שידע אז ימים יפים. היום, בין "מונומנט המרטירים" - אתר הזיכרון למהפכה – לבין "המסגד הגדול" ושובו של האסלאם, אלג’יריה החדשה של אחרי בוטפליקה ממשיכה לחפש את עצמה.