"במהלך החיפוש מצאנו שלוש ילדות נפאליות באחד מבתי המחסה בהודו, אבל הן היו אמורות להעיד במשפט נגד האיש שסחר בהן ולא יכולנו להחזיר אותן הביתה, לנפאל. הן היו במצב נפשי נורא, אחת מהן הייתה רק בת 13 וכבר עברה מקרי אונס מרובים. בחלק גדול מהמקרים המשפחות בנפאל לא מוכנות לקחת את הבנות הביתה אחרי שאנחנו מחזירים אותן, כי הן יודעות שהילדה כנראה נסחרה לתעשיית המין בהודו ולא מעוניינות בה בבית”.
המונולוג המצמרר הזה יוצא מפיה של א’, ששמה האמיתי ושם הארגון שבו היא עובדת חסויים. א’ היא בת 36, יפהפייה ומשכילה מקטמנדו, בירת נפאל.
בעברה למדה רפואה, אבל עזבה את הלימודים כדי לעשות משהו “למען החברה” וכדי “לישון טוב יותר בלילה”.
הייעוד שלה לוקח אותה למקומות ולנושאים הקשים ביותר לחברה הנפאלית וההודית; אל מעמקי הסחר בילדים ובילדות המועברים מנפאל להודו, אל בתי המחסה שאליהם הם מצליחים לברוח, אל החוות בהודו שבהן מועסקים ילדים מגיל 5 כעבדים, אל המשפחות שיודעות ולא יודעות, אל הסוחרים המקושרים והמסוכנים שאיתם הארגון שלה מנסה להתמודד.
רק כדי לסבר את העין הקוראת - באפריל 2016 חשף עיתון "הסאן" הלונדוני תחקיר, שבו ביקשו תחקירני העיתון לרכוש נערים נפאלים ולהעביר אותם לבריטניה. הם נדרשו מהמתווך לשלם סכום של כ־5,000 פאונד על כל ילד. המתווך הבטיח לתחקירנים כי לא תהיה בעיה להכניס את הילדים לבריטניה, ושכבר “הרבה ילדים עברו לשם”. תחקירני "הסאן" סיפרו כי הסוחר סירב להתמקח, באומרו שיש לו די והותר לקוחות מחכים.
“המשפחות יודעות”, אומר פעיל בכיר בארגון מאירופה בשיחת סקייפ, “ארגונים בנפאל מנסים כבר 30 שנים להעלות מודעות, לחנך, להסביר, למנוע מהמשפחות לשלוח את הילדים והילדות. אנחנו חושבים שיש רק דרך אחת למנוע או להקטין את הסחר - לתפוס ולהעמיד לדין את הסוחרים ולבקש את העונש המקסימלי עבורם בנפאל - 20 שנות מאסר בפועל”.
הארגון האירופי שלהם רק בן שנתיים, אבל הם לא חדשים בתחום, וכבר מעל עשור הם מנסים להציל ילדים מציפורני הסוחרים. לפני מספר שנים היו מעורבים בשנת 2008 בשחרור 700 ילדים נפאלים, ברובן בנות, מקרקסים בהודו. במשך עשרות שנים נסחרו ילדים וילדות נפאלים, החל מגילי 4־5, לקרקסים בהודו. היופי, הצייתנות והגמישות שלהם הפכו אותם למוצר מבוקש. בעקבות פעילות האקטיביסטים נתפסו 17 סוחרים שהועמדו לדין בנפאל ונגזרו עליהם עונשי מאסר כבדים, והודו אסרה על שימוש בילדים בקרקסים.
“תעשי חשבון פשוט - סוחר אחד, 15 ילדים בממוצע בחודש, אם הוא עובד עשר שנים, תחשבי כמה ילדים הצלנו מסחר”, אומר הפעיל, “יש עוד ארגונים שמשקמים קורבנות סחר, אבל אנחנו כנראה הארגון היחיד שיוצא מעבר לגבול אל תוך המקומות ומחלץ משם את הילדים באופן אקטיבי”.
לא נדרש דרכון
נפאל היא בין הארצות העניות והפחות מפותחות בעולם. כמעט מחצית מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני העולמי. הקהילה הבינלאומית מממנת יותר מ־60% מתקציב הפיתוח של נפאל ויותר מ־28% מסך ההוצאה התקציבית במדינה.
הערכת האו"ם מציבה תמונה קודרת: כ־30% ממשקי הבית במדינה נסמכים על הכנסה מאחד מבני המשפחה שעובד בחו"ל, וכפרים שלמים חסרים לחלוטין את שכבת הגיל בין 20־40. על רקע הרצון העז למצוא פרנסה במקום אחר, פורחות כנופיות הסחר בבני אדם והעסק משגשג.
נשים רבות, בעיקר מהאזורים הכפריים המרוחקים מהערים, פותו בהבטחות שווא על עבודה בבירה או על עבודה רווחית בסיעוד במדינות כגון דובאי וכוויית, ומצאו עצמן משמשות כשפחות מין ללא יכולת הימלטות.
גורמים באו"ם ובארגוני סיוע מעריכים כי מדי שנה נסחרות מנפאל בין 12,000 ל־15,000 נערות וילדות. הן נלקחות לקוריאה, לדרום אפריקה ולמדינות המפרץ, אך רובן מגיעות לבתי בושת בהודו השכנה, שם הן מוחזקות בתנאי עבדות. חלק לא מבוטל מהנערות נדבקו באיידס במהלך עבודתן הכפויה.
לא מעט נערות נפאליות כפריות גם מוחזקות בדירות קטנות בקטמנדו ונאלצות לספק שירותי מין למקומיים. הבודדות שמצליחות לברוח לא יכולות לשוב בנקל או בכלל לכפר ולמשפחתן, והופכות בלית ברירה לדרות רחוב או מסתייעות בשירותים של עמותות מקומיות מעטות המנסות לתת להן מחסה.
בנפאל פועלים כיום עשרות ארגונים גדולים וקטנים המנסים להילחם בתופעה ולסייע בשיקום הקורבנות.המוכר והגדול בינם הוא מאייטי נפאל (MAITI), המסייע בעיקר לנערות ולילדות. מייסדת הארגון, אנוראדה קוירלי ((Anuradha Koirala, ייסדה אותו לפני 20 שנה. הארגון מציל נערות וילדות על הגבול בדרכן להודו, ומשקם נערות שניצלו מבתי בושת בהודו.
א’ מסבירה: “איך זה עובד? פשוט מאוד. הסוחרים מגיעים לכפרים ומשכנעים את ההורים שהילדות והילדים יעבדו בהודו. בנפאל מקובל מאוד שילדים בגיל 5 כבר עובדים בכפר, מנקים, מבשלים, משגיחים על אחים קטנים. ילדות ונערות הן בכלל נטל על המשפחה. הן יודעות שיום אחד הילדה תתחתן ותלך לגור עם משפחת בעלה, בזמן שהבן יישאר עם ההורים. אחרי שהסוחר משכנע כמה משפחות, הוא לוקח את הילדות איתו מעבר לגבול. לא נדרש דרכון. בדרך כלל בחודש־חודשיים הראשונים הוא מאפשר לילדות להתקשר הביתה להגיד שהכל בסדר וגם מעביר את הכסף למשפחות בנפאל בכל ביקור שלו - משפחות אחרות רואות ורוצות גם הן לשלוח ילד או ילדה כדי שיסייעו בפרנסה הקשה של המשפחות באזורים הכפריים המרוחקים. אחרי כמה חודשים הקשר לרוב ניתק, הסוחר עובר לכפר אחר ומתחיל מחדש”.
איך אתם מחלצים אותם?
“אנחנו בקשר עם ארגונים ועמותות בתוך הודו. הם מוצאים את הילדים ברכבות, באוטובוסים, ואם הם מזהים מאפיינים של סחר הם לוקחים אותם ומנסים לעצור גם את הסוחרים, שלרוב נמלטים. יש לנו גם אנשי קשר בתוך הודו, שאיתם אנחנו יכולים לבצע פשיטות על מקומות מסוימים ולחלץ משם ילדים. אנחנו מחלצים יותר בנים מבנות, פשוט כי בנים מצליחים יותר לברוח, ובנות פוחדות ונשארות במקום שבו כלאו אותן. אחר כך אנחנו מחזירים אותם לנפאל, אבל הסיפור לא מסתיים כאן”.
גם אחרי שהם מוחזרים לנפאל, העתיד של הילדים והילדות הללו רחוק מלהיות בטוח. הילדות והנערות עברו ברובן טראומות מיניות והתעללות, והמשפחות, שככל הנראה יודעות או מנחשות מה עבר על הבנות, אינן מעוניינות להחזיק בהן, והן מוצאות את עצמן במקלטים של עמותות וארגונים כמו הארגון של א’. גם הבנים נאלצים להתמודד עם החזרה: “הם מקבלים ייעוץ, אנחנו מחפשים את המשפחות, לא תמיד מוצאים. יש לנו עכשיו שני ילדים בני 16 שנסחרו לעבדות בגיל 5, הם לא זוכרים בכלל את המשפחה שלהם או מאיפה הם. יש אחרים שלא רוצים לחזור למשפחה כי זאת משפחה שהתעללה בהם, הכתה אותם, מכרה אותם. אבל יש משפחות שמגיעות כמעט מיד אחרי שאנחנו מודיעים להן שהצלחנו לאתר את הילדים ורוצות לקחת את הבנים. יש לנו כרגע 17 בנים ללא משפחה, אנחנו מנסים לתת להם אופציה לחינוך או להכשרה מקצועית כדי שיוכלו לבנות לעצמם עתיד”.
עבור רוב האנשים, העבודה היומיומית שלך היא התמודדות קשה מנשוא.
“החילוץ, ההחזרה וההתמודדות הם החלק הקל בסיפור. לתפוס ולהעמיד לדין את הסוחרים זה החלק הקשה והמסוכן. לחלק מהם יש כוח וקשרים וקשה מאוד להתמודד איתם בבית משפט. היה לנו בעבר מקרה שבו ניסינו להעמיד לדין סוחר וקיבלנו איומים על חיינו”.
את לא פוחדת?
“לא. אני עושה את מה שחשוב לי לעשות. אני לא עוצרת לחשוב על הפחד”.
סוד מושתק
מאז רעידת האדמה שהכתה בנפאל באפריל 2015 מתריעים ארגוני הסיוע על עלייה חדה בסחר בבני אדם, בעיקר מהמחוזות שספגו מכה קשה יותר ונותרו הרוסים לגמרי. מחוזות כמו דאדינג או סינדופאלצ’וק הם כר פורה לסוחרי האדם. על פי הנתונים, אם לפני הרעידה נעצרו 12 סוחרים בלבד, הרי שעד נובמבר 2015 נעצרו 59. עשרות ישיבות שערכו הארגוני הסיוע במהלך יולי ואוגוסט, הכרזה על ימי מודעות לסחר בבני אדם, ניסיונות להגיע ולהפיץ מידע במחוזות מרוחקים - כל אלה כנדמה לא צלחו.
בימים אלו עובדים בארגון, בשיתוף ארגון מקומי נוסף, על בניית בית מחסה חדש לבנות ולבנים שבו יוכלו להתמקד בשיקום ובבניית עתיד אחר לקורבנות שניצלו מהתעשייה המזעזעת.
“זה כמו סוד מושתק שכולם יודעים, אבל משום מה זה נמשך”, אומרת א’, “המשפחות יודעות מה יקרה לילדות ולילדים, העובדה שהן מסרבות לקבל את הילדות בחזרה מראה שהם ידעו מראש מה יקרה להן. אבל באזורים מסוימים בנפאל בנות נחשבות פחות, אם יש אופציה לחינוך - הבנים יזכו בו קודם. ואין ספק שבמצב כאוטי כמו אחרי רעידת אדמה המספרים עולים כי המשפחות איבדו הכל, וכאן לפחות יש אופציה להכנסה כלשהי”.
אחרי שנים בתחום, יש שינוי?
“כן, בהחלט יש שינוי. יש יותר מודעות במשרדי הממשלה שלנו למה שאנחנו עושים, וכשאנחנו באים אליהם או למשטרה בבקשה לסייע לנו יש הרבה יותר היענות בשנים האחרונות. אבל אני הייתי רוצה לראות שינוי מהיר ומשמעותי יותר. יותר ענישה, יותר מקרים של העמדה לדין”.