רק בסוף שיחתנו הארוכה העזתי לשאול את השאלה האישית מכולן: האם לתחושתה אחרי האסונות שנחתו עליה וסדרות העינויים שעברה בשבי דאע"ש, היא מרגישה שביכולתה לקיים בעתיד מערכת יחסים תקינה עם גבר. "זה בסדר שאתה שואל", ענתה הנערה אחלאס חד'ר בקולה הבוטח והנוקב – אבל התקשתה למצוא מענה. "החיים שלי לבשו שחורים מול עיני. לא חוויתי אותם. אנסו אותי בצורה הנפשעת ביותר. אני פוחדת מהחיים שלי, מהגוף שלי, אפילו ממראה פני. זאת שאלה מסובכת".

רבות שמענו על הפוגרום ביזידים בעיראק, ועל מעשי הטבח שמבצעות כנופיות באוכלוסייה אזרחית. אפשר לדמיין מה עובר על אדם שביטחונו הופקר, וחייו נלקחו ממנו באכזריות. אבל לעתים רחוקות אנו זוכים להציץ לתוך נפש שהוצאה להורג. זוהי חד'ר. השבוע ימלאו שנתיים לפוגרום שביצע דאע"ש ביזידים בצפון עיראק. חד'ר הייתה בת 14 וחצי בלבד, אחות צעירה לשני אחיה הבוגרים, באביר, רופא בן 28, וסעיד, מורה בן 23. הם גרו בעיירה הקטנה תל־קסב, שרוב תושביה יזידים, השוכנת במרחבי המדבר העיראקי, בין מוסול לרכס הרי סינג'אר.

ב־3 באוגוסט 2014 פתחו כוחות דאע"ש במבצע כיבושו של הרכס, מעוזם של בני הדת היזידית. הימים היו ימי הרמדאן, ולוחמי הארגון הקיצוני היו אחוזי מוטיבציה. הם לא התביישו להצהיר כי מטרתם לאבד ולהשמיד את בני הדת היזידית, שבהם ראו כופרים ובני שטן. חודשיים לפני כן, ניגף לפניהם צבא עיראק והפקיר לרשותם את מוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק.

נשים יזידות בורחות עם ילדיהן מאזור הקרבות, אוגוסט 2014. כמו בתהלוכת מוות. צילום: רויטרס נשים יזידות בורחות עם ילדיהן מאזור הקרבות, אוגוסט 2014. כמו בתהלוכת מוות. צילום: רויטרס

תושבי תל־קסב, כאחיהם בכפרים שמחוץ להר סינג'אר, החלו לברוח לפסגתו כדי להצטרף לאחיהם ולא להיות טרף לכוחות הכובשים. "ידענו שסכנה מרחפת מעלינו, אבל לא ידענו מה מצפה לנו בדיוק", מספרת חד'ר.

הם נדדו לכיוון ההר, כמו בתהלוכת מוות: 95 גברים וכ־800 נשים וילדים. לפתע נתקלו בכוח דאע"ש שהורה להם לעצור. את הגברים לקחו למקום בלתי ידוע, ולאחר מכן התברר כי רצחו אותם בזה אחר זה, בהם גם שני אחיה של חד'ר. את הנשים והילדים לקחו בשבי.

מאותו רגע החלו עבורה שישה חודשי סיוט. לוחמי דאע"ש טלטלו אותה ואת בני כפרה ממקום למקום. אחר כך הפרידו אותם לקבוצות קטנות, שיכנו אותם בבית ספר ריק מיושביו והשליכו אותם בכלא באדוש הידוע בפאתי מוסול. את הנשים מכרו לעבדות. אבל ראשיתו של המסע החל באסון פרטי.

"אבא שלי היה נכה והתקשה ללכת", היא מספרת, "אז הם נפטרו ממנו ראשון. רצחו אותו מול העיניים שלי. אני ראיתי את הדם של אבא שלי. ניגשתי לחבק את הגופה שלו, אבל אחד מהם, מדאע"ש, תפס את היד שלי ולא נתן לי לגשת".

"אמרו לנו: אתם קנויים. קנינו אתכם. לא ידעתי מה משמעות המילה הזאת. מי קנה אותי, ובשביל מה. הובילו אותנו לאזור תלעפר בגבול סוריה, שמו אותנו במבנה של בית ספר. היינו שם שלושה ימים. לא נתנו אוכל. לא נתנו מים. כל יום הם באים ולוקחים בנות למכירה. בנות מגיל 6 ומעלה".



רכישה קצרת מועד


סחר שפחות הוא אחד ממקורות ההכנסה של דאע"ש. המכירה מתבצעת במרכזי הערים הגדולות שבשליטתם. המחירים נעים בין 300 ל־800 דולר, תלוי בגיל השבויה ובחזותה. אחלאס חד'ר מספרת כי מי שנמכרה לעבדות נדונה להיות משרתת בבית אדונה וגם שפחת מין. זאת רכישה קצרת מועד: הקונים נהגו למצות את החוויה בתוך זמן קצר, ולמכור את השפחה לאחרים כמוצר מיד שנייה.

"את הגברים רצחו. את הילדים הפעוטים שלחו למחנות אימונים, כדי שיגדלו להיות לוחמים בדאע"ש", מספרת חד'ר. "את האמהות הצעירות והנערות מכרו לעבדות. כל אחת, מגיל 6 עד 28, לקחו לשוק של מוסול. פעם בא אחד, לקח ילדה בת 9 לחדר צדדי, ואני לא יודעת כמה גברים אנסו אותה בזה אחר זה. היא לא יכלה לעמוד בזה ומתה.

"היה בהם גבר אחד, בן 41. בא יום אחד ולקח ילדה בת 10. היא אמרה לו – 'אל תיקח אותי בבקשה, אני רוצה את אמא שלי'. הוא לא ויתר לה. אמר לה, מגיע לך, את כופרת. ככה הם. אחד לוקח אותי, מעביר אותי לחבר שלו. וכל הזמן אומרים לנו: אתם כופרים, תתאסלמו או שנהרוג אתכם".

למה לא התאסלמתם?
"הם היו ממשיכים לאנוס אותנו גם כמוסלמיות. עובדה, מעטות התאסלמו. כולן תחת אונס ולחץ כבד".

הימים חלפו, ושוביה של חד'ר מסרו אותה לידי כוח דאע"ש שהוצב במדרונות הר סינג'אר. יחד איתה הייתה חברתה בת גילה, ג'יהאן ברג'ס מכפר תל עוזייר. "הם היו עשרה, ובמשך 28 יום עשו בנו כל פשע שעולה על דעתך. גיליתי שאחד מהם הוא בן הכפר שלי, מוסלמי בשם אבו ג'נה, או בשמו האמיתי איברהים פרחאן. יום אחד הוא בא לאנוס אותי. התחננתי אליו, רק אל תחלל את הכבוד שלי. הוא ענה: את כופרת, את לא בן אדם. צריך להשמיד אתכם ואת הנוצרים. אינכם עובדים את אלוהים ולא את שליחו. אני הכופרת? אני אנסתי ילדה בת 9? מכרתי בני אדם? אני רצחתי?".

חד'ר מספרת ששוביה אנסו אותה יום־יום. "לפעמים יותר מאחד. הכי נורא שאתה יכול לצפות. ולא נותנים לשתות ולא לאכול. ואף אחד לא עוזר. עד היום יש אלפיים בנות בשבי דאע"ש, ואיש לא עוזר להן". ארבע פעמים היא ביקשה להתאבד. "פעמיים ניסיתי לחתוך ורידים. פעם לקחתי 150 כדורים, ובפעם הרביעית ניסיתי לשתות בנזין. כל הניסיונות נכשלו".

מדוע זה לא הצליח?
"כי אלוהים נתן לי הזדמנות אחרונה, כדי שאחיה ואצא מיד הכופרים האלה. כדי שאעמוד מולם ואבייש אותם בפני כל העולם. כדי שאהיה סמל לבנות האלה שנשארו בידיהם, וכל יום מתות אלף פעם. גם אני כל יום מתה אלף פעמים".

גורל חברתה, ג'יהאן ברג'ס, לא שפר עליה. יום אחד הגיעו לבית שבו הן הוחזקו שני לוחמי דאע"ש מסוריה. אחד מהם שילם וקיבל לידיו את ברג'ס. התחינות של אחלאס להותירה עמה לא עזרו. "שלושה ימים אחר כך הגיעה שיחת טלפון לאלה שהחזיקו אותי. הבחור שקנה את ג'יהאן אמר שהיא התאבדה בחיתוך ורידי ידיה. המשגיחים שלנו ענו: 'תשליך אותה לזבל. כופרת. שהכלבים יאכלו אותה'".



אני רק ילדה


פעמיים הצליחה חד'ר לברוח מבעליה הפרטיים, שלהם נמכרה. כל פעם נתפסה בידי לוחמי דאע"ש, שהשליכו אותה לחדר אפל ומנעו ממנה אוכל ושתייה, כאמצעי ענישה. "שאלו אותי 'למה ברחת?' אמרתי להם שאני לא יכולה לעמוד בהשפלות ובמעשי האונס האלה. אני ילדה, צריכה את אמא שלי. אני לא יכולה לחיות בלעדיה. ענו: 'את כופרת'. והמשיכו להכות אותי".

כל העת הזאת, ידעה חד'ר כי גם אם תינצל, ייתכן שתישאר לבד בעולם. את אביה רצחו לנגד עיניה, ושני אחיה הובלו לרצח המוני יחד עם שאר הגברים בתל קסב. מאמה הופרדה, ורק מאוחר יותר התאחדה עמה. אבל במשך כל החודשים הארוכים בשבי דאע"ש היא לא ידעה מה עלה בגורלה.

הצמא והרעב, היא מספרת, היו החוויות הקשות ביותר. "כלאו אותי כל הלילה בחדר. הכיתי בדלת, צעקתי להם: 'אני צמאה, אני רוצה לשתות'. לא ענו. בשלוש וחצי בא אחד ואנס אותי. אמר לי, 'מה את רוצה?' אמרתי, 'רק מים, אני צמאה ואני מפחדת. אל תשאירו אותי פה לבד'. ענה: 'את כופרת, כופרים צריכים לעמוד בזה. תתמודדי'.

"לא יכולתי להחזיק מעמד. הוא הלך, ואחרי כמה שעות חזר. אנס אותי שוב. אחר כך הכה אותי, עד שהתעלפתי. ככה יומיים. רק אונס ומכות. למה? כי אני יזידית. אחרי יומיים הביאו לי מים. לא יכולתי לשתות, כי כפות הידיים שלי היו יבשות מהמכות. הספל נפל מהיד שלי ונשבר. אספתי אחד השברים, וניסיתי לחתוך את ורידי היד שלי. נפצעתי קצת, והתעלפתי".

מהיכן שאבת כוח לעמוד בכל זה?
"מהעינויים, מההשפלה ומהאונס, מכך שאתה נמכר בכסף. לו הייתי בת מזל, אחת שרואה כל יום את אביה, מקבלת ממנו מתנות, לא היה לי כוח כזה. אבל אמרנו לעצמנו: חייבים לחיות ולצאת מחזקתם. במהלך מעשי האונס הם קשרו לי את הרגליים, את הידיים. אפילו את פי חסמו לפעמים. אבל התפללתי לשלושה: לריבון העולמים, לאמא שלי, ולעולם כולו. אמרתי, הו עולם, הצל אותנו. אל תיתנו להם להשפיל ולאנוס אותנו ככה".

בראשית 2015, בעוד חד'ר וחברתה נתונים במעצר בית אצל רוכשיהן, הן הצליחו לברוח. בשעת ערב הן יצאו מהבית עם טלפון סלולרי שגנבו מהבית, יצרו קשר עם לוחמי המיליציה היזידית – ובתוך חמש שעות חברו אליהם על הר סינג'אר. כמה חודשים נוספים בילו שם, בין אחיהן. לפני עשרה חודשים קיבלה חד'ר מקלט מדיני בגרמניה, וטסה לשם. כיום היא חיה בהנובר, נערה בת 16.5. לצדה יזידים מבני עמה, וגם אמה, קסמה רשו, שבמהלך התקופה ההיא עברה מסע מטלטל משלה.

רצח המוני, הפרדה בין גברים לבני משפחותיהם, דה־לגיטימציה של הקרבן ומאמץ שיטתי להשמיד עם שלם - את דברים הללו, שעוברים על היזידים גם בימים אלה, כל יהודי מכיר. 



הבגידה הכורדית - היזידים מאשימים את הכורדים בנטישתם ובהפקרתם כטרף לידי דאע"ש


עידן בריר, דוקטורנט מאוניברסיטת תל אביב, מצוי ביחסים הדוקים עם בני הקהילה היזידית ועוקב אחריהם יום־יום. בריר, כמו יזידים רבים, מאשים את הכורדים בנטישת בני חסותם היזידים, והפקרתם כטרף לידי דאע"ש.

"ערב הפלישה, פנו היזידים למפקדי הפשמרגה (המיליציה הכורדית - ג"ח) בארביל, והתחננו לנשק", אומר בריר ל"מגזין". "הכורדים ענו 'אין צורך, אנחנו נילחם עד טיפת הדם האחרונה'. היזידים ידעו מה זוממים בדאע"ש ואף ראו אותם מרחוק מתארגנים למתקפה. אבל ב־3 באוגוסט בשש בבוקר, שעת השי"ן של הארגון, קיבלו הכורדים הוראה להתקפל ולנסוע לזאכו. כל 7,000 לוחמי הפשמרגה שהיו מוצבים בסינג'אר, ושמרו על הקהילות היזידיות באזור, נסוגו. הם השאירו את היזידים חשופים לדאע"ש, ובלי נשק. המפלט היחיד של היזידים היה פסגת ההר. כ־100 אלף מהם נתקעו שם. אז החל עליהם המצור".

"הכורדים טענו שזאת הייתה נסיגה טקטית", ממשיך בריר. "שהם לא ידעו שהם יתקפו עם עשרת אלפים לוחמים, שדאע"ש מצוידים בארטילריה מתוחכמת, שהם התקפלו כדי להיערך מחדש. אבל איזה צבא מתקפל ומשאיר אזרחים בחזית כדי להיערך מחדש? והם בכלל מתנגדים להקמת מיליציה יזידית באזור. השיח הזה, של בגידה כורדית, התגבש כבר למן הימים הראשונים. מצד אחד מספרים ליזידים שהם הכורדים האמיתיים, ומצד שני מפקירים חצי מיליון אזרחים לאויב שמאיים עליהם במוות".

"מניין ההרוגים היזידים באותה פלישה אינו ידוע. ההערכות נעות בין 5,000 ל־10,000 נרצחים", מסכם בריר. "לא ברור כמה מהם בקברי אחים, כמה מצויים עדיין בשבי וכמה מתו במצור על ההר. בתחילת האירועים, נמנו כ־7,000 חטופים, רובם נשים, ועוד כ־1,500 ילדים. חלקם הופרדו מאמותיהם ונשלחו למחנה אימונים גדול של דאע"ש בסוריה, שם מאמנים אותם להיות לוחמים לעתיד. מאות יזידים עוזבים מדי שבוע לאירופה. גרמניה לבדה קלטה כ־30 אלף יזידים. זה אומנם מעניק להם מפלט, אבל מפרק את הקהילות וגם את המשפחות. איש לא חוזר לסינג'אר".