זה היה רק עניין של זמן עד שהחוקר והסופר המצרי הנודע ד”ר יוסף זידאן יתקוף חזיתית עוד אחד מסמלי ההיסטוריה האסלאמית. אחרי שניתץ את מיתוס מסגד אל־אקצא וקבע כי מסעו של מוחמד לשמיים, כפי שמאמינה המסורת, הוא אמונה בלתי מבוססת היסטורית – התפנה המומחה המצרי לטפל במשחרר ירושלים מידי הצלבנים במאה ה־12, המצביא הכורדי סלאח א־דין.

בהופעה בתוכנית הראיונות הטלוויזיונית של עמרו אדיב, “כל יום”, נשאל זידאן על המיתוס של סלאח א־דין והשיב כי דמותו נופחה מעל ומעבר לכפי משקלה. בייחוד הטיח ביקורת בסרטו הידוע של הבמאי המצרי יוסף שהין, “המושיע סלאח א־דין”, שיצא לאקרנים ב־1963. הסרט תיאר את כיבושיו של המצביא המוסלמי ובראשם קרב קרני חיטין, שבו הביס את הכוחות הנוצריים ושחרר מידם את ארץ ישראל. “הכל זה טעויות היסטוריות”, פסק זידאן קבל עם וצופים. “ההיסטוריה לא התנהלה באמת ככה”.

סלאח א־דין אינו אמת היסטורית? תהה אדיב. “האירועים קרו”, השיב זידאן, “אבל לא בצורה שבה הוצגו. סלאח א־דין הוא אחת הדמויות הבזויות בהיסטוריה האנושית”.

ביזויו של המצביא הנערץ הקים על הסופר והחוקר הידוע צבא היסטוריונים מצרים, שמחה ותקף אותו במילות תוכחה חריפות. זידאן, בסגנונו קר הרוח, הסביר באותה תוכנית מדוע אמר את הדברים. לשם כך השתמש בתיעוד מימי הפאטימים. זוהי שושלת מלוכה שיעית, ששלטה במצרים ובאזור בין המאה העשירית למאה ה־12, עד שסולקה בידי סלאח א־דין. גם בארץ ישראל שלטו הפאטימים והותירו כאן שרידים רבים לתקופתם.

“הפאטימים שלטו במצרים 250 שנה”, המשיך והטיח זידאן, “בא סלאח א־דין, מה עשה איתם? פשע נגד האנושות. בודד את הגברים, מגיל אפס ועד 100, מהנשים. כל אחד במקום אחר. זאת כדי שהגברים לא יראו את הנשים ולא יוכלו להפרותן. וכך נגדעה השושלת. אף ששלטו במצרים 250 שנה, האם אתה מכיר ולו פאטימי אחד?”

זידאן המשיך והשחיר את דמותו של המצביא המוסלמי: “הוא שרף את ספריית הארמון הגדול בקהיר, ששכנה בעיר הפאטימית בקהיר ברחוב מועאז. במקורות ההיסטוריים יש רישום על תוכנה. עולה כי חוץ מן הספרייה בבגדד, היא הייתה הגדולה ביותר בעולם. למה עשה את זה? בתירוץ פוליטי שטרם חלף מן העולם – להיאבק במחשבה השיעית”.

סלאח א-דין. צילום: ויקיפדיה

לא חסך לגלוג

ההיסטוריון פרופ’ מוחמד אל־עפיפי, ראש החוג להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת קהיר, מיהר להאשים את זידאן במסע יחסי ציבור, שנועד להניב עבורו את פרס נובל לספרות.

“השימוש במילה ‘בזוי’ הוא עדות לשפת בתי מרזח”, תקף ההיסטוריון המצרי, “היסטוריון אמיתי ניגש לסוגיות בשלווה, דן בצדדיה השליליים והחיוביים של הדמות, לומד את הביוגרפיה במלואה ומבצע מחקר מדויק. הוא אינו קובע אם הדמות היא ‘בזויה’ או ‘טובה’”.

ד”ר איימן פואד, נשיא העמותה המצרית להיסטוריה, טען כי סלאח א־דין היה דמות חשובה מאוד בהיסטוריה של העולם האסלאמי, למרות השמצותיו של זידאן. “ראשית, מאחר שהוא הביא את הקץ על שלטון הפאטימים במצרים ושנית – כי איחד את החזית המוסלמית נגד הצלבנים”, אמר.

“מדוע עלינו לקעקע את כל הסמלים והערכים הטובים שלנו?” תהתה גם ד”ר זביידה עטאללה, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת עין־שמס בקהיר, “סלאח א־דין הוא מנהיג היסטורי בולט, מן הבולטים במצביאים, ובעל יכולת גבוהה לנהל מערכה. הוא לחם בצלבנים 12 שנה, היה היחיד שהשיב את ירושלים, ולכן ההיסטוריה הנציחה אותו”.

חוקר התרבות חוסאם פהמי, רופא במקצועו, תקף את זידאן על התעלמותו מההקשר ההיסטורי. “הרחקת הגברים מהנשים היא אכן מעשה בלתי אנושי וחיסול אתני, שאי אפשר לגלות כלפיו סובלנות”, כתב פהמי, “אבל אין להשוותו עם מעשים שיזמו ח’ליפים ומלכים באותו זמן – חיסולים המוניים שנועדו לבצר את שלטונם. ואין להשוות בין זאת לבין מה שעשה מנהיג צבאי מודרני, שחיסל מאות בני אדם בלילה אחד, בלי שיוסף זידאן יאמר עליו דבר”. כוונתו של פהמי היא למייסדה של מצרים המודרנית, מוחמד עלי באשא, שכינס את מתנגדיו לנשף בארמונו וטבח בהם ביומו הראשון של חודש מרץ 1811.

מסמכים או סרטים

אין זו הפעם הראשונה שבה מנסה הסופר המצרי זידאן לנתץ אמונות יסוד בהיסטוריה של האסלאם. לפני שנה וחצי ישב זידאן באולפן ערוץ הטלוויזיה המצרי CBC ותקף את אמונת המוסלמים בדבר קדושת ירושלים. על פי אמונה זו, ביצע אלוהים נס לנביא מוחמד והסיע אותו ממכה לירושלים.

כפי שמתואר בקוראן, הנביא נלקח בידי אלוהיו למסגד בירושלים והוחזר עוד באותו לילה למכה. אמונה זו מסתמכת על הפסוק הראשון בסורה (פרק) 17, שבו נאמר כי אלוהים הסיע את עבדו בלילה “מן המסגד הקדוש (במכה) למסגד הקיצון, המרוחק ביותר (במקור: אל־אקצא)”. מאז פירשו חכמי דת מוסלמים כי אותו מסגד מרוחק הוא זה שקיים על הר הבית.

זידאן ניתץ את התיאוריה הזאת לחלוטין. הוא טען כי בביטוי “אל־אקצא” התכוון כותב הקוראן למסגד מרוחק ששכן בזמנו בעיר טאיף בסעודיה, הסמוכה למכה. לדבריו, במאה השביעית, שבה בוצע לכאורה המסע הלילי של מוחמד, לא היה כלל מסגד בירושלים. השם שניתן לה בפי המוסלמים, “אל־קודס” (הקדושה), נולד לאחר שהיהודים כבר היו שם זה מכבר, ולאחר שהרומאים שלטו בה וכינו אותה איליה קפיטולינה. “המילה ‘המקדש’ היא עברית”, קבע זידאן, “ו’בית המקדש’ הוא ביטוי עברי. מסגד אל־אקצא איננו שם, והוא לא יכול להיות שם”. את המילים “המקדש” ו”בית המקדש” הוא ביטא בעברית.

זידאן טען אז להגנתו כי מניעים פוליטיים לאורך הדורות הובילו את המוסלמים לקדם את רעיון אל־אקצא בירושלים. בעמדו מול צבא של מבקרים הוא לא חסך מילות לגלוג מאחיו המוסלמים על מנהגם לנכס לעצמם את ירושלים למניין המקומות הקדושים. “המילה אל־קודס החלה להתנחל אצל המוסלמים, ואז היהודים אמרו: ‘תראו את אלה’”.

זידאן (59) הוא אחד מכמה סופרים פוריים בני הדור הצעיר במצרים, שיצירותיהם תורגמו לשפות זרות, והם מצליחים מאוד ברחבי העולם. הוא גם חוקר בתחום ההיסטוריה של המדעים, פילוסוף, בעל תואר דוקטור בפילוסופיה אסלאמית מאוניברסיטת אלכסנדריה. מחקרו לדוקטורט עסק במיסטיקן הסופי יליד המאה הרביעית, עבד אל־קאדר אל־ג’ילאני.

הרומן המצליח ביותר של זידאן, “עזאזל”, יצא לאור במהדורה עברית לפני ארבע שנים, בתרגומה של ברוריה הורביץ. הרומן עשוי ממיטב החומרים שבהם עסק זידאן במחקריו האקדמיים. עלילתו מתארת מסע בריחה של נזיר נוצרי מאלכסנדריה לדמשק מאימתם של כוהני הדת בכנסייה. בתחנות המסע, שכוללות גם את ירושלים, נתקל הנזיר בדמויות ואתגרים, בהם גם השטן בכבודו ובעצמו.

עטיפת הספר "עזאזל"

זהו רומן פילוסופי תיאולוגי, שבו מתחשבן זידאן עם המחשבות החשוכות ביותר בדתות המונותיאיסטיות ומאיר, כמובן, את הקיצוניות הדתית של ימינו. הוא זיכה את מחברו בפרס הבינלאומי לרומן הערבי (המכונה “הבוקר הערבי”) לשנת 2009. מאז הוציא לאור רומנים נוספים.

זידאן לא התרגש מן המתקפה המרוכזת עליו בעקבות הדברים שהשמיע באחרונה על סלאח א־דין. באוזני עיתונאים שפנו אליו הוא ציטט את דברי הפילוסוף הגרמני החביב עליו, גיאורג וילהלם הגל, יליד המאה ה־18, שאמר כי ההיסטוריה לימדה את בני האנוש כי אינם יודעים דבר. “ההיסטוריה הערבית והאסלאמית מתועדת במסמכים ולא בסרטים או סדרות טלוויזיה”, הוסיף זידאן. “השקעתי את חיי בקריאה בתעודות כאלה, ואני יודע על מה אני מדבר”.

ומותר לנחש כי במוחו כבר מתבשל הסקנדל הבא.