"תדהמה במערב", זו הייתה הכותרת הראשית של עיתוני ישראל שיצאו לאור ב־7 באוקטובר 1981, יממה לאחר ההתנקשות בחייו של הנשיא המצרי אנואר סאדאת. הכתבים הוסיפו כי מנהיגי העולם מופתעים ומזועזעים ממותו. אולם, מכתבת תחקיר שפרסם בסוף השבוע האחרון המגזין "אל־אהראם אל־ערבי", עולה תמונה שונה לגמרי.

כתבי העיתון המצרי טוענים כי בריטניה הסתירה מידע שהצביע על כך שחייו של הנשיא בסכנה. במסמך סודי שהתפרסם בכתבה, ונושא את התאריך 16 בפברואר 1979, כותב א.ר. טומקיס, ראש מחלק צפון אפריקה במשרד החוץ הבריטי, כי "התנקשות היא אחד האיומים על חיי סאדאת ועל משטרו... סאדאת שולט במצרים בצורה אבסולוטית. הוא נמצא בסכנה ויכול להיות שמה שיוביל להרחקתו הוא לא הפיכה, אלא התנקשות בחייו... אף משטר לא יכול להכיל את הזעם, מלבד המשטר של סאדאת. אך המדיניות שלו לא תימשך לאחר שייעלם מהבמה".

בדוח סודי אחר הזהירו הנאצריסטים, חברי מפלגות שמאל במצרים, את הבריטים מ"דוגמה דומה למה שהתרחש באיראן". הם התכוונו למהפכה האיראנית מינואר 1979, שהובילה להדחתו של השאה מוחמד רזה פהלווי ולעלייתו של האייתוללה חומייני לשלטון. הנאצריסטים הצביעו על קווי דמיון בין איראן למצרים: אינפלציה גבוהה במדינה וקיצוניות דתית שהולכת וגוברת, בעיקר "בשל התפשטות ההשפעה המערבית המושחתת בשתי המדינות", לדבריהם.

בשגרירות הבריטית בקהיר העבירו דוח שמציין את הקבוצות הקיצוניות "א־תכפיר" ו"אל־הג'רה", שיצאו מכלל שליטה ב־1977, אך הדגישו את "הקווים הפתוחים של סאדאת עם האחים המוסלמים. אם יהיה עימות", ניבאו, "השלטון הוא שינצח".

הדוח האחרון שהותר לפרסום הוא מ־9 בינואר 1981, תשעה חודשים לפני ההתנקשות בחיי הנשיא. הוא נשלח ישירות ממשרדי השגריר בקהיר מייקל ווייר לשר החוץ לורד קרינגטון. "בתוך מצרים סאדאת ממשיך לשלוט בכוח בכל הקשור לפונדמנטליסטים המוסלמים, שנחשבים מטרד יותר מאשר איום פוליטי ישיר על המשטר", כתב השגריר. "אולם הכוח שלהם עולה, ועלינו לעקוב מקרוב אחר פעילותיהם, כולל באוניברסיטאות". דוחות אלה ואחרים הועברו באותם ימים לשגרירויות הבריטיות בכמה מדינות במזרח התיכון, בהן גם ישראל.

"מה שעולה מהמסמכים זה שהבריטים לא הופתעו מההתנקשות. הם העריכו שינסו לפגוע בנשיא, אם כי לא היה ברור להם מי יעמוד מאחורי הרצח", כתב העיתונאי עאמר סולטן מ"אל־אהראם אל־ערבי" ותהה מדוע הפונדמנטליסטים היו תחת זכוכית מגדלת של המודיעין הבריטי שנים לפני האירוע, ומה היה טיב היחסים שלהם, אם בכלל, עם תנועות אסלאמיות קיצוניות במצרים באותה תקופה.

הכתב הוסיף שהוא מנסה להתחקות אחר דוחות שהגיעו אל משרד החוץ הבריטי ערב ההתנקשות ולאחריה, ואולי שופכים אור על מה שאירע. "אנחנו חושבים על חשיפת המסמכים הללו", ענו לו ממשרד החוץ, "ומביאים בחשבון את האינטרסים הבריטיים ואת היחסים שלנו עם המדינה".

שער התחקיר שפורסם ב"אל־אהראם אל־ערבי" על רקע ההתנקשות בסאדאת. צילום: מתוך "אל־אהראם אל־ערבי"

פסק הלכה נגדו

ב־6 באוקטובר 1981 הגיע סאדאת לצפות במצעד צבאי שציין את ה"ניצחון" הצבאי המצרי על ישראל במלחמת יום הכיפורים. לבוש במדים שחורים עם עיטור מוזהב על חזהו, כשלצדו סגנו חוסני מובארק ושר ההגנה שלו אבו ראזאלה, הוא צפה באלפי החיילים שעברו על פניו לקול תשואות מאות האלפים שגדשו את המקום. ואז זה קרה.

ג'יפ שהוביל תותח נעצר, וממנו ירדו חיילים חמושים. סאדאת חשב שהם באים להצדיע לו וקם לקראתם. אלא שהם, אנשי הארגון האסלאמי הקיצוני "אל־ג'יהאד", הרימו את תתי־המקלע שלהם וירו לעברו צרורות. סאדאת נהרג עם 24 אנשים נוספים. מובארק הצליח להימלט מהמקום, ובהמשך תפס את מקום הנשיא. המתנקשים הועמדו לדין והוצאו להורג בתלייה.

ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, מי שחתם על הסכם השלום עם סאדאת שנתיים קודם לכן, הוביל את המשלחת הישראלית שהגיעה להלווייתו של הנשיא המצרי, ועמו צעדו אריאל שרון, יצחק שמיר ויוסף בורג. בגין נפגש עם ג'יהאן, אלמנתו של הנשיא, שאמרה כי בעלה "מת זקוף וגאה למען השלום".

יש מי שטוענים כי הסכם השלום עם ישראל היה הסיבה המרכזית לרצח סאדאת, ואילו אחרים מצביעים על פסק הלכה מוסלמי בן 20 סעיפים שהוציא השייח' המצרי עבד א־רחמאן, שבו הוגדר הנשיא כופר משום שסירב להסכים לכך שהשריעה תהיה הבסיס לחוקי המדינה.

ב־2011, לאחר שעבוד א־זומור, ממתכנני ההתנקשות בנשיא, שוחרר מהכלא, הוא העניק ראיון לרשת החדשות NBC שבו חשף כי הכוונה הייתה לחסל את סאדאת ב־1984 כדי ליצור מהפכה אסלאמית במדינה. אולם גל המעצרים שביצע המשטר נגד הפעילים גרם להקדמת התוכניות. "כאשר הוא החל לעצור את כולם, הייתה הרגשה שצריך לפעול במהירות, לפני שכולם ייעצרו", אמר. 

לאחר הרצח הנהיג הנשיא מובארק תהליך שכונה "דה־סאדאתיזציה", שהתבטא בעיקר בשחרור עצירים פוליטיים ובמתן רשות לכמה מיריבי מפלגת השלטון לשוב לפעילות גלויה בקהיר. “סאדאת היה בהחלט טוב יותר ממובארק, פי אלף", הודה א־זומור בראיון וקשר בין ההתנקשות בחיי סאדאת לאירועי האביב הערבי מ־2011, שהובילו לנפילת מובארק.

על רקע הדברים הללו נראה כי העיתוי לפרסום הדוחות הבריטיים אינו מקרי, והוא קשור לפוליטיקה הפנימית במצרים ולבחירות שצפויות להיערך במדינה בקיץ 2018. "מאז קיץ 2013 מנהל המשטר של א־סיסי קמפיין חסר פשרות נגד הקבוצות האסלאמיות, ובעיקר נגד האחים המוסלמים", אומר פרופ' יורם מיטל מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון. "דוגמה לכך היא פרסום גזר הדין של האנשים שהתנקשו בחייו של התובע הכללי, הישאם ברכאת. על יותר מ־20 מהם נגזר גזר דין מוות, והיתר נשלחו למאסרי עולם. אף שהנאשמים דחו את הטענות על השתייכותם לאחים המוסלמים, בגזר הדין קושרים בינם לבין התנועה". לדבריו, הפרסום בא בעקבות רצון השלטון להשאיר את האחים המוסלמים ברקע ולאותת לתנועה שהמשטר ימשיך להילחם בחבריה.

"הסיפור של רצח סאדאת לא היה על רקע האחים המוסלמים", טוען מצדו צבי מזאל, לשעבר שגריר ישראל במצרים בשנים 1996־2001. "גם בחקירתם של הקושרים לרצח נאמר כי ההתנקשות הייתה על רקע אי־יישום חוקי השריעה. כאשר החוקר דובב אחד מהם ושאל אם היה לרצח קשר להסכם קמפ דיוויד, הוא ענה 'גם'. אף שהחוקה המצרית כוללת את חוקי השריעה, זה לא הספיק לקבוצה הקיצונית שהתנקשה בחייו".

פרופ' מיטל מציין סיבה נוספת הקשורה לעיתוי הפרסום, והיא עוסקת דווקא בקטאר, על רקע החרם שמתנהל נגדה על ידי סעודיה, בחריין, האמירויות ומצרים. "אחד התנאים שמצרים הציבה לקטאר הוא הסגרתם המיידית של שייח' יוסוף אל־קרדאווי ושל א־זומור", אומר מיטל. "מצרים מתייחסת אליו כאל אחד ממנהיגי הטרור במזרח התיכון".

אנואר סאדאת. צילום: Getty Images

שונאים רבים

מזאל כיהן בעת ההתנקשות כיועץ מדיני של השגריר. הוא מספר על האווירה החיובית ששררה במדינה עם חזרת סאדאת מירושלים, כאשר ברחובות קהיר נשמעו הקריאות "יחי סאדאת, יחי בגין, יחי השלום". לדבריו, האופוריה נבעה מכך שהעם המצרי האמין בשלום, כי חשב שישפר את מצבו הכלכלי.

"אני לא מסכים עם ההנחה הבריטית שעולה מהדוחות שמאחורי האסלאמיסטים עמד קהל גדול", מצהיר הדיפלומט הישראלי. "הקהל לא היה מוכן ללכת עם האחים המוסלמים. כאשר סאדאת חזר מביקורו בישראל, כשני מיליון מצרים רצו אחר השיירה שלו. היו שאמרו שהפגנות התמיכה היו מעשה של ה'מוחבראת', המודיעין המצרי, אולם סקר דעת קהל שנערך ב־1978 הראה ש־%60 רוצים שלום עם ישראל. בעל מכון הסקרים סיפר לי שהוא לא האמין לנתונים וערך סקר נוסף, והתוצאה הייתה זהה".

מזאל עוקב מקרוב אחר התקשורת המצרית. "המודיעין המצרי עלה על הקבוצה והיה רחוק כדי יומיים לתפוס את התא שתכנן את ההתנקשות", הוא מספר ודוחה את עצם ההשוואה בין מצרים לאיראן בדוחות הבריטיים. "אי אפשר להשוות בין המדינות. השאה היה איש קשה מאוד, ושירותי המודיעין שלו היו אכזריים".

ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני), מומחית למזרח התיכון, מאמינה כי הסכם השלום של סאדאת עם ישראל הביא עליו שונאים רבים, שהתייחסו אליו כאל בוגד. "כיום אתה שומע במצרים שהם מוכנים לרעוב ללחם ולא להזדקק לשירותים של ישראל", מוסיפה חברת ועדת החוץ והביטחון. "וזאת מתוך גאווה לאומית".

במהלך העבודה על הדוקטורט שלה מצאה סבטלובה שלא רק האסלאמיסטים התנגדו לסאדאת, אלא גם האליטה הנאצריסטית, בעיקר נוכח המעצרים הרבים שהיו בתקופה האחרונה לשלטונו. "אפשר לומר שכל נשיא שמושך אש נמצא בסכנה", היא מדגישה. "גם א־סיסי נמצא בסכנה מאחר שיש לו רעיונות מתקדמים. לא מזמן חזרתי ממצרים ומצאתי שא־סיסי פופולרי יותר ממה שהיה סאדאת, אף שהוא מבטל סובסידיות לגז וללחם. הוא עושה רנסנס ושינויים נגד האסלאמיסטים הקיצוניים. ממש מתפרסמים איומים נגדו, והוא מטרה".

"באותה עת השגריר אליהו בן־אלישר ואני (שגריר ישראל הראשון במצרים - י"ע) נפגשנו עם המון דיפלומטים זרים, אך מעולם לא העלו את הסוגיה שיש חשש לחייו של סאדאת", מודה מזאל. "עם זאת, ברקע של כולנו היה קיים חשש שבכל מקרה מה שהוא עושה מסוכן עבורו, אך לא היה חשש כל כך חזק שהרגשנו שיש סכנה ממשית לחייו. תמיד יש סיכון שזה יקרה".