ב-31 לחודש, יום חמישי, ימלאו 20 שנה למותה של אחת הנשים היפות, הכריזמטיות, מעוררות ההשראה והאהובות ביותר, אך גם העצובות ביותר, של המאה ה–20. הנסיכה דיאנה הייתה אייקון נדיר, חד–פעמי, של אצילות, סטייל ואנושיות. קשה להאמין שהעולם שורד כבר שני עשורים בלעדיה. מאז תחילת 2017 מציינים באנגליה את שנת ה–20 למותה בשלל דרכים משונות. ב–31 במרץ התקיים לזכרה "יום טוב הלב הלאומי". ביום זה אזרחי הממלכה היו אמורים לעשות מעשה טוב למען מישהו אחר על מנת להמשיך את מורשת האמפתיה והנתינה המפורסמת של הנסיכה.

הרוזן ספנסר, אחיה של דיאנה, מארח הקיץ שתי תערוכות רשמיות לזכרה באלתורפ, אחוזת המשפחה שבה גדלה, בה היא קבורה ובה הוא עצמו מתגורר עד היום. אחת מהן היא אסופה של 15 צילומים איקוניים שבהם תועדה דיאנה בעדשתו של הצלם הסלב מריו טסטינו. השנייה נקראת "צועדים בנעליה" ומציגה ילדים ובני נוער ממקומות שונים בעולם אשר זכו ב"פרס דיאנה", המוענק לצעירים שתרמו תרומה יוצאת דופן לחברה.

ארגון הצדקה לצעירים, "פרס דיאנה", השיק השנה גם אפליקציה חדשה, בשם #MyTrueSelfie, המעודדת צעירים להעלות "תמונה אמיתית" שלהם, על ידי כך שהיא לא מציעה פילטרים או מאפשרת למשתמשים להלבין את שיניהם או להוסיף לדיוקנם אוזניים של ארנב. היא כן מאפשרת לכתוב על התמונה כמה מילים שמאפיינות אותם באמת, והכל על מנת לצאת נגד בריונות ולסייע למי שסובלים מערך עצמי נמוך ומדימוי גוף מעוות - כל הדברים שדחפו את דיאנה האהובה לבולימיה.

בינואר האחרון דווח כי שני בניה של דיאנה, הנסיכים וויליאם והארי, הזמינו בניית פסל של אמם שיוצב בארמון קנזינגטון שבלונדון - מקום מגוריה עד ליום מותה - שם הם מתגוררים כיום. הפסל היה אמור להיות מוכן כבר, אבל לא שמענו עליו שום דבר מאז.

עידן חדש
קשה להאמין שעברו 20 שנה מאז אותו לילה מצמרר, ב–31 באוגוסט 1997, שבו מצאה נסיכת העם את מותה בתאונת דרכים מזעזעת, והיא בת 36 בלבד. הנסיכה מוויילס ובן זוגה הטרי, דודי אל־פאייד, נהרגו לאחר שמכונית המרצדס שבה נסעו התרסקה לתוך מנהרת פונט ד'אלמה בפריז, בשעה שניסו להתחמק מצלמי פפראצי שדלקו אחריהם. אל־פאייד והנהג מתו במקום. דיאנה הובהלה לבית החולים ואחרי כמה שעות מתה מפצעיה.

בפרספקטיבה של שני עשורים נשאלת השאלה מה נשאר מהמורשת של דיאנה, מעבר לתערוכות נוסטלגיות, אפליקציות מטופשות ושלל תיאוריות קונספירציה, שממשיכות לצוץ עד היום ומנסות לטעון שמותה הטרגי לא קרה בטעות.

התאונה של דיאנה. צילום: רויטרס

בראיון ההיסטורי והשערורייתי לעיתונאי מרטין באשיר בתוכנית "פנורמה" של ה–BBC ב–1995, טענה דיאנה שבית המלוכה חייב לעבור מודרניזציה ולהתאים את עצמו לתקופה. אין ספק שהיא האיצה את התהליך הזה, שכן שני בניה הם לכל הדעות נסיכים מודרניים. וככאלה, הם החליטו עכשיו, לציון 20 שנה למות אמם, לעשות מעשה מודרני ולהיפתח.

הנסיך וויליאם, דוכס קיימברידג', הוא היום בן 35. הנסיך הארי מוויילס בן 32. הם "גברים חדשים", מרחק שנות אור מקונבנציות ההתנהגות של הגברים במשפחת המלוכה בדורות הקודמים. השניים לא חוששים לדבר על רגשות ועל מצוקות נפשיות. בחודשים האחרונים נדמה שזה כל מה שהם עושים.

לראשונה מאז שהתייתמו מאמם, וויליאם והארי פותחים את סגור לבם ומתראיינים לכל מקום, על הרגשות שלהם אז והיום. הארי הוא הפתוח יותר מבין השניים. וויליאם מעט סגור, מופנם וזהיר יותר. שניהם נוטלים חלק בחגיגת הרגשות הגדולה, ששיאה הוא סרט תיעודי חדש בשם "דיאנה, אמא שלנו" ששודר בחודש שעבר בערוץ ITV הבריטי. הסרט ישודר גם אצלנו, בבכורה ארצית, בשבת, 2 בספטמבר בשעה 22:00 בערוץ יס דוקו, במסגרת ספיישל לציון 20 שנה למותה של הנסיכה שיתקיים בערוץ במשך כל סוף השבוע. בסרט נזכרים שני הנסיכים היתומים באמם, מביטים באלבום התמונות המשפחתי, משתפים באנקדוטות ומדברים עליה בצורה שטרם דיברו עליה לתקשורת, כי "זה היה טרי מדי", לטענתו של הארי. וויליאם היה בן 15 כשאמו מתה, הארי חצה את גיל 12, ויש להם הרבה מאוד זיכרונות מאמם האהובה.

הארי מתאר את אמו כילדה בנפשה. שני האחים מספרים כמה שהייתה מצחיקה, מלאת חום, וכמה אהבה לצחוק ולכייף. "המוטו שלה בשבילי היה ‘אתה יכול להיות כמה שובב שתרצה, רק שלא יתפסו אותך", נזכר הארי. הוא הוסיף שהיא הייתה "אמא שובבה" בעצמה.

הארי ו-וויליאם בהלוויית אמם דיאנה. צילום: רויטרס

דיאנה הייתה מלכת מעשי הקונדס. הארי סיפר איך הבריחה לו ממתקים בגרביים למשחקי כדורגל בבית הספר. וויליאם גילה כיצד הפתיעה אותו כשהביאה הביתה, כשעוד היה נער, את שלוש דוגמניות־העל הגדולות של התקופה - סינדי קרופורד, נעמי קמפבל וכריסטי טרלינגטון - בימים שבהם פוסטרים שלהן עיטרו את קירות חדרו.

אבל הסרט הוא כמובן לא רק צחוקים נוסטלגיים. שני הנסיכים חושפים בו את החרטה שלהם על כך ששיחת הטלפון האחרונה עם אמם הייתה כל כך קצרה - הם סיימו אותה מהר כי היו עסוקים בלשחק עם בני הדודים שלהם.

הסרט מתאר את כל המאפיינים החיוביים של דיאנה. מצד אחד, הוא מאיר את דמותה כאם אוהבת, שובבה וכיפית. מצד שני, היא פילנתרופית ואקטיביסטית שנלחמה למען פינוי שדות מוקשים ונגד הסטיגמות שדבקו בחולי איידס. אחת התמונות הזכורות ביותר של דיאנה היא מהביקור שלה באנגולה, כמה חודשים לפני מותה, שם הצטלמה בשדה מוקשים בקסדה ובשכפ"ץ על מנת לעורר מודעות לנושא שדות מוקשים באפריקה. הארי מצדו ממשיך בימים אלה את עבודתה. מטרתו היא שעד שנת 2025 לא יהיו יותר שדות מוקשים בעולם.

מן הסתם, הסרט שבניה של דיאנה הסכימו להתראיין אליו מציג רק את הצדדים הטובים שלה. הוא לא מזכיר את הדיכאון, הפרעות האכילה, מצבי הרוח המשתנים והרומנים הסוערים שניהלה. לא שזה היה משנה אם הסרט היה מזכיר את כל אלה. העולם אהב את דיאנה כי הייתה יפה, כי היו לה עיניים טובות ואכפתיות וכי החזיקה ביכולת אמיתית להתחבר לאנשים - יכולת שאף אחד אחר מבית המלוכה הבריטי מעולם לא ניחן בה, בטח שלא בדרגה שלה.

ב"גרדיאן" נכתב על הסרט: "חלק מהדברים חדשים, חלק מוכרים מאוד - היא הבינה, היא רצתה לעזור, היא לא הייתה כמו האחרים. היא עלתה על מתקן בלונה פארק עם בניה, התגלשה על בול עץ במגלשת המים שוב ושוב, שפריץ, שפריץ, שפריץ, שפריץ".

קר שם בפנים

מצד אחד, "דיאנה, אמא שלנו" הוא מסמך אנושי עצוב על שני בנים שאיבדו את אמם מוקדם מדי. מצד שני, הוא נראה כמו תרגיל יחצני שמטרתו לאו דווקא לפאר את הנסיכה המנוחה אלא את רגישותם ואנושיותם של שני בניה, ומכאן את אלה של בית המלוכה כולו. זה כמובן קשקוש מוחלט. וויליאם והארי לא אשמים בזה, אבל כיום, כבוגרים, הם חלק אינטגרלי מהמערכת שכלאה ואמללה את אמם שנבחרה לכלתו המיועדת של הנסיך צ'ארלס.

מהרגע שבו נכנסה לבית המלוכה, חוותה דיאנה התעללות נפשית, שערערה את ביטחונה העצמי ודחפה אותה לבולימיה. באחת הביוגרפיות שנכתבו עליה נטען כי ניסתה להתאבד שנה אחרי החתונה בגלל חשדות שבעלה מנהל רומן עם קמילה פרקר בולס. החשדות, כפי שכולנו יודעים, התגלו כמוצדקים. המשפט האלמותי שדיאנה אמרה באותו ראיון למרטין באשיר, ממשיך להדהד אחרי כל אותן שנים: "היינו שלושה בנישואים האלה, אז זה היה קצת צפוף".

צ'ארלס ודיאנה. צילום: רויטרס

הסרט "דיאנה, אמא שלנו" גם לא מזכיר את התגובה הציבורית למותה בזמן אמת. התגובה הייתה כפולה. מצד אחד, אבל אמוציונלי וסוחף. הכניסות לארמון קנזינגטון ולארמון בקינגהאם התמלאו בזרי פרחים, בכרטיסי ברכה ובדובונים. מצד שני, זעם על התגובה הקרה וחסרת הרגישות של צ'ארלס ושל אמו, המלכה אליזבת השנייה, לאירוע הטרגי. במשך ימים שלמים אזרחים בריטים בכו ברחובות, ובית המלוכה שמר על שתיקה. הדגל לא הורד לחצי התורן בארמון בקינגהאם, והמלכה לא קיצרה את החופשה שלה בטירת בלמורל שבסקוטלנד, לא שבה ללונדון ולא יצאה בהודעה רשמית.

רק אחרי שהעם והתקשורת מחו על התגובה חסרת הלב של בית המלוכה, והפופולריות של המלכה צנחה בדרמטיות, הוחלט להוריד את הדגל לחצי התורן ביום הלווייתה של דיאנה. בסופו של דבר, המלכה נכנעה ללחץ הציבורי ודיברה לעם בנאום טלוויזיוני. נדרשו לה שישה ימים לעשות זאת. המלכה ציינה את "החום וטוב הלב" של דיאנה - שתי התכונות שגרמו לעולם להתאהב בה ולסלוד לא פעם מבית המלוכה.

התגובה הקרה כמעט גרמה נזק תדמיתי בלתי הפיך לארמון. משפחת המלוכה הייתה חייבת להתחבר לרגשות שלה על מנת להמשיך לזכות בתמיכת הציבור. זה מה שדיאנה תמיד רצתה שיקרה. קשה שלא להיזכר בהקשר הזה בסיפור העצוב שבו התוודתה בפני המלכה על כך שהיא כלואה בנישואים חסרי אהבה ושבעלה בוגד בה, אבל לא קיבלה ממנה טיפת הבנה.

המלכה אליזבת בהלוויית הנסיכה דיאנה . צילום רויטרס

הבעת רגשות וחום אנושי מעולם לא היו הצד החזק של אליזבת השנייה או של בנה, הנסיך צ'ארלס, וזה בדיוק מה שבניה של דיאנה וכלתה מנסים להחצין עכשיו. וויליאם והארי לא רק דיברו השנה עוד ועוד על הרגשות שלהם. השניים גם חברו לקייט מידלטון, אשתו של וויליאם, וביחד השלושה התאגדו תחת הססמה "Heads Together" למען קידום נושא בריאות הנפש. דיאנה נלחמה לבטל את הסטיגמות הקשורות באיידס, ובניה מנסים לבטל את הסטיגמות המלוות מחלות נפש. בחודש מאי התראיין וויליאם למהדורה הבריטית של המגזין "GQ" על מנת לקדם את הקמפיין להעלאת המודעות לנושא, וחשף כיצד בגיל 15 הדחיק את הצער שחש על מות אמו.

באותו ראיון נשאל וויליאם אם הוא מצפה ליום השנה ה–20 למותה של אמו או חרד מפניו. "אני לא מצפה לזה אבל נמצא במקום יותר טוב ביחס למקום שהייתי בו בעבר. מקום שבו אני יכול לדבר עליה ביותר פתיחות וביותר כנות, אני יכול לזכור אותה טוב יותר ולדבר עליה טוב יותר בפומבי", הוא ענה. "כמעט 20 שנה נדרשו לי כדי להגיע לשלב הזה. עדיין קשה לי היום, משום שבזמנו זה היה כל כך חשוף. זה לא כמו אבל של מרבית האנשים, כי כולם יודעים על זה, כולם יודעים את הסיפור, כולם מכירים אותה. המצב שונה עבור מרבית האנשים שמאבדים מישהו שהם אוהבים. הם יכולים לבחור אם להסתיר את זה או לשתף בסיפור שלהם. לי אין ממש אפשרות לבחור. כולם ראו הכל".

הגורם האנושי

שאלה נוספת שעלתה בראיון הייתה אם התגובה הציבורית המסיבית למות אמו שינתה את הדרך שבה אנחנו מביעים אבל. וגם אם הייתה לכך השפעה על האופן שבו העולם הגיב, למשל, על מותו של דיוויד בואי. וויליאם מאמין שבהחלט כן. "התפרצות הרגש הגדולה בעקבות מות אמי שינתה את הנפש הבריטית לטובה", אמר.

ובעוד וויליאם מדבר לא פעם בססמאות ובקלישאות, הארי יותר דומה לדיאנה: נגיש, פתוח, מתחבר בקלות, בעל גישה בלתי אמצעית לאנשים ולילדים. אין ספק שאמו הייתה מקבלת בזרועות פתוחות את בת זוגו, השחקנית האמריקאית מגאן מרקל, המשחקת בדרמה המשפטית "חליפות". לא היה אכפת לה שהיא אמריקאית, שהיא חצי–שחורה ושהיא גרושה.

בחודש יוני העניק הארי ראיון ל"דיילי טלגרף" וסיפר בפתיחות שמאז מות אמו היה קרוב להתמוטטות נפשית כמה וכמה פעמים והודה שהיה בטיפול נפשי בסוף שנות ה–20 לחייו. את מסע ההלוויה, שבו היה צריך לצעוד יחד עם אחיו, אביו, סבו ואחי אמו מאחורי ארון הקבורה שלה, לעיני המצלמות, הוא זוכר כאירוע טראומטי במיוחד. "אמא שלי מתה, והייתי צריך לצעוד דרך ארוכה, מוקף אלפי אנשים שהסתכלו עלי, כשמיליונים נוספים ראו את זה בטלוויזיה", הוא אמר בראיון ל"ניוזוויק". "אני לא חושב שצריך לבקש דבר כזה מילד, בשום מצב. אני לא חושב שזה היה קורה היום".

הנסיך צ'ארלס והנסיכה דיאנה בחתונתם. צילום: רויטרס

אין ספק שמאז מותה של דיאנה משהו השתנה בבית המלוכה. וויליאם ואשתו, וגם הארי, משתדלים לחיות חיים הרבה יותר "רגילים" או לפחות להראות שזה המצב. השלושה אוהבים לספר בראיונות שאת הקניות בסופר הם עושים בעצמם.

"למרבה השמחה, וויליאם והארי ירשו את היכולת של אמם להתחבר עם אנשים", אמר העיתונאי וכותב הביוגרפיות האמריקאי כריסטופר אנדרסן, שהוציא בשנה שעברה את רב המכר "Game of Crowns", המנתח את מערכות היחסים הסבוכות בין המלכה אליזבת, קמילה פרקר בולס וקייט מידלטון. "היא הייתה מאושרת לדעת שוויליאם וקייט בחרו לגדל את נכדיה, ג'ורג' ושרלוט, במידה רבה מחוץ למעגלים המלכותיים, שהם הולכים לגן ומשחקים עם ילדי המעמד הבינוני".

וויליאם אישר את ההנחה הזאת בראיון ל"GQ": "אני רוצה שג'ורג' יגדל בסביבה אמיתית וחיה, אני לא רוצה שזה יהיה מאחורי חומות הארמון. הוא צריך להיות שם בחוץ. אלחם כדי שלג'ורג' ולשרלוט יהיו חיים נורמליים".

קייט, כמובן, משתדלת גם היא לצעוד בנעליה של חמותה המנוחה. כמוה, היא לא חוששת להביע חולשה ומדברת בחופשיות על הקשיים שחוותה כאם צעירה, על הבדידות והבידוד שחשה אחרי שילדה את בנה הראשון.

אפילו המלכה אליזבת למדה עם הזמן שכנראה בימינו אין לה ברירה אלא להביע רגשות. היא אומנם לא השתתפה בטקס החתונה של הנסיך צ'ארלס עם קמילה ב–2005, משום שכראש הכנסייה של אנגליה אין לה אפשרות לקחת חלק בטקס אזרחי שבו בנה נושא גרושה, אבל ערכה עבור הזוג ה"טרי" קבלת פנים שבה בירכה אותו בצורה מרגשת ואף טענה שהיא גאה בבנה. "דיאנה הייתה מתלוננת לעתים קרובות על כך שלבני ווינדזור (בית המלוכה הבריטי הנוכחי - ד"ק) אין לב", אמר אנדרסן. "למרבה הצער, היא הייתה צריכה למות בשביל שזה ישתנה".

פסטיבל הסרטים

"דיאנה, אמא שלנו" הוא רק אחד מהסרטים הרבים ששודרו לאחרונה בממלכה המאוחדת לציון 20 שנה למות הנסיכה. בחודש מאי שידר ערוץ BBC2 דרמה בשם "המלך צ'ארלס השלישי", המבוססת על מחזה בעל אותו שם מאת מייק בארטלט, ואשר מציגה תרחיש דמיוני של מה שיקרה אחרי מותה של המלכה. הסרט עורר לא מעט מחלוקת, שכן הוא הציג את הנסיכה דיאנה כרוח רפאים והעלה שאלות לגבי זהות אביו האמיתי של הנסיך הארי.

כבר שנים שמסתובבת באנגליה שמועה כי ג'יימס יואיט, קצין לשעבר בצבא הבריטי, שאיתו ניהלה דיאנה רומן בן חמש שנים, הוא אביו האמיתי של הארי - ולא צ'ארלס. אין ספק כי יואיט הצעיר באמת היה דומה מאוד להארי, אבל הוא הכחיש נמרצות את השמועה וטען שהרומן החל רק אחרי שנולד.

ג'יימס יואיט המאהב של דיאנה. צילום: רויטרס

ערוץ 5 הבריטי שידר סרט תיעודי בשם "Seven Days that Shook the Windsors", על השפעת מותה של דיאנה על בית המלוכה. הסרט בוחן את ההשלכות המעשיות, החוקיות והאמוציונליות של האירועים בשבוע שאחרי המוות. הוא מראה איך המלכה, בעודה מתמודדת עם התגובות הקשות, מצליחה להילחם מחדש על מקומה בלב הציבור, ומסביר איך המוות עזר, בסופו של דבר, דווקא לשמר את העתיד של בית המלוכה הבריטי.

בעברית תורגם שם הסרט ל"דיאנה: 7 ימים שזעזעו את העולם". הוא ישודר ביום חמישי, 31 באוגוסט, בשעה 22:00 ביס דוקו. גם בהוט כמובן זוכרים את דיאנה: ב–1 בספטמבר ישודר בערוץ 8 הסרט "Diana: The Day The World Cried", המתמקד ביום ההלוויה. ובערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק ישודר בשבת סרט חדש נוסף על הנסיכה, "דיאנה: הסיפור שלה", המבוסס על ראיונות אינטימיים שקיימה עם העיתונאי אנדרו מורטון בשנת 1991.

הסרט השערורייתי מכל, שלעת עתה לפחות לא משודר בארץ, הוא הפקה חדשה שערוץ 4 הבריטי שידר בתחילת החודש. "Diana: In Her Own Words" חשף לראשונה קטעי וידיאו של דיאנה מהשנים 1992 ו–1993, שבהם היא מספרת לחברה ולמאמן הקול שלה, פיטר סטלן, על חיי המין עם הנסיך צ'ארלס ועל הרומן שלו עם קמילה בזמן שהם היו נשואים.

הסרט הצהוב והסנסציוני, שבו חשפה דיאנה לא מעט סודות ואף אמרה שיום חתונתה לצ'ארלס היה הנורא בחייה, עורר תגובות קשות. חלק מהמבקרים כינו את הסרט טראשי, מלודרמטי, אופורטוניסטי, נצלני, פוגעני ומניפולטיבי. נטען שמדובר בחדירה בוטה לפרטיות של הנסיכה המנוחה ושל הסובבים אותה. 


אבל היו גם דעות אחרות. ב"דיילי מייל" היה מי שחשב שדיאנה הייתה שמחה שהקלטות הללו נחשפו, שכן הן מציגות אותה כ"מלאת חיים ויפה בצורה ששוברת את הלב, אצילית בבדידות הברורה שלה".

ערוץ 4 ספג לא מעט ביקורת על כך ששידר את הקלטות מלכתחילה, מכיוון שהן פרטיות ומעולם לא נועדו להיחשף לציבור. אחיה של דיאנה וחברים אחרים במשפחת המלוכה נלחמו בבתי משפט במשך שנים כדי למנוע את שידור הקלטות, אבל בסופו של דבר הערוץ ניצח, ואחוזי הרייטינג של הסרט באותו ערב נסקו לשמיים.

כעת נשאלת השאלה איזה נזק תדמיתי יסב הסרט לפופולריות של צ'ארלס וקמילה. כולם יודעים, עוד מאז הניינטיז, שהגברת הייתה המאהבת של הנסיך בזמן שהיה נשוי לדיאנה, אבל איכשהו הציבור למד לקבל אותה. בשנים האחרונות צ'ארלס וקמילה כמעט נדמים כזוג זקנים חביב ולא מזיק.


הנסיך צ'ארלס וקמילה. צילום: רויטרס


חגיגות יום הולדתה ה–70 של קמילה, שהתקיימו בחודש שעבר, היו מינוריות ושקטות ככל האפשר, לאור קרבת התאריך ליום השנה ה–20 למותה של דיאנה. אך כמו הנסיכה בשעתה, גם קמילה זכתה לפורטרט יפה של מריו טסטינו, שצילם אותה לכבוד המאורע יושבת בגינה, לבושה בג'ינס - שוב על מנת להראות כמה שבית המלוכה השתנה ונהיה מודרני. רק הסרט של ערוץ 4 פותח מחדש את הפצע המדמם בנפשה של הנסיכה, שצ'ארלס וקמילה עבדו כל כך קשה כדי שהציבור ישכח ממנו.

צ'ארלס וקמילה עדיין בחיים ועדיין יכולים לנסות להשפיע על דעת הציבור עליהם, אבל דיאנה מזמן לא איתנו. לכן אחת השאלות העולות בבריטניה לאחרונה היא כיצד יש לזכור את הנסיכה, ואיך מתווכים את דמותה לדורות שלא ידעו אותה. רוב הסרטים מציגים אותה כקדושה או כקורבן. הסופרת והעיתונאית ג'ולי ברצ'יל, שהוציאה בסוף שנות ה–90 ספר על דיאנה, מבקשת לזכור אותה אחרת, מתוך אמונה שאין טעם לנסות להסתיר את הפגמים באישיותה - ההשתוללויות, התפרצויות הזעם וסיפורי האהבה הרבים - שכן הם לא מפחיתים מקסמה.

ברצ'יל כתבה לאחרונה בעיתון ה"ספקטייטור" מאמר מקסים שמכתיר את הנסיכה כ"הדיווה של העם". אליבא דברצ'יל, ייטב אם תזכרו את דיאנה לא כשה לעולה ולא כמריה הקדושה אלא כ"דיאנה הדיווה, שבה טוב ורע שוכנים יחדיו בצורה מושלמת בתוך נפש זורחת אחת".