בקבלות הפנים למצטיינים באוניברסיטת שיקגו נכח תמיד יוסף לוי מירושלים. "חשבתי לעצמי שזה איש מאוד מבטיח", אומר לי ג'ורג' שולץ, דיקן הפקולטה למינהל עסקים באמצע שנות ה–60. "אלה לא היו רק הלימודים, קינן בו משהו מיוחד, אמרתי לעצמי שהאיש יהיה מנהיג גדול".

אבל לוי, ממשיך שולץ, בחר לשוב לישראל ערב ששת הימים ונפל בקרב על ארמון הנציב. ב–15 ביוני 67', כמה ימים לאחר האש, יצאו ממשרדו שורות שכתב לאסתר ונסים לוי, הורי יוסף: "זה עתה שמענו את הידיעה המרה על מות בנכם. כולנו באוניברסיטת שיקגו הלומי עצב לשמע הבשורה הזאת. בנכם היה סטודנט מצטיין וג'נטלמן נעים הליכות. מותו היה עבור רבים מהלומה שלא בעתה - ואנו בהם. שלכם בנאמנות, ג'ורג' שולץ".

למה המוות הזה נגע בך כל כך?
"למדתי מיוסף לוי מהו כישרון אנושי אדיר, מהי אהבת מולדת וכמה מחורבנת השכונה שאתם גרים בה".

לפני כשנה ביקר שולץ בשכונתנו. בחברת צביה, אלמנת יוסף, והבן נדב, שלא הכיר את אביו, עלה לאנדרטת הזיכרון בארמון הנציב. שולץ, יו"ר המועצה המייעצת הבינלאומית של המכון לדמוקרטיה, אף הזמין את הבן ואת אמו לארוחת ערב שערכו לכבודו. כשהזכיר את יוסף לוי ביקש משניהם לעמוד. הקהל הריע חרישית לזכרו.

שולץ עם נדב הבן של יוסף. צילום: עודד אנטמן

באותו ביקור נפגש שולץ גם עם חיים צ'סלר, מייסד "לימוד FSU". "בעוד שנה ייפתח כינוס שלנו בסן פרנסיסקו", בישר צ'סלר לאמריקאי, "אנחנו רוצים להצדיע לפועלך למען שחרורם של יהודי ברית המועצות". שולץ השיב: "אם ארגיש טוב - אגיע".

האיש שהיה מאדריכלי ההפשרה הבין–גושית, שהחזיק בארבע משרות בממשלים שונים (ראש המשרד לניהול התקציב הלאומי, שר העבודה, שר האוצר ושר החוץ), שמוזכר כאחד משלושת שרי החוץ האהודים ביותר בתולדות אמריקה (לצד דין אצ'יסון וג'ורג' מרשל), עורר בתחילת דרכו את חשדם של חוגים יהודיים.

הטענה הייתה ש"בכטל" (Bechtel), קונצרן התשתיות שבניהולו, נכנע לתכתיבי החרם הערבי תמורת חוזים בשרניים בסעודיה. בעדותו בוועדת החוץ של הסנט טרם מינוי התכתש עם מבקריו, במיוחד עם אלן קרנסטון, דמוקרט מקליפורניה. "דבריך הם השמצה נגד חברה שומרת חוק", הטיח בקרנסטון, שהיה מקורב לגופים יהודיים. לבסוף נשרה הסוגיה מסדר היום כשסנאטור אחר, פול צונגאס ממסצ'וסטס, מסכם: "נושא בכטל אינו נושא".

ג'ורג' פראט שולץ נולד במנהטן, שלשום היה בן 97. כשהיה בן 3 חצו הוריו מרגרט ובירל את ההדסון ונחתו באינגלווד, ניו ג'רזי. מימיו בבית הספר צרוב בו הלקח ש"טוב אינו טוב דיו", תמיד יש לנוע הלאה, לגעת במצוין.

כשהיה בן 12 הוציא עיתון בעל שם יומרני, "וויקלי ניוז", ודרש 5 סנט על כל גיליון. יום אחד נקש על דלת שכן למכור לו את עיתונו. האיש הלך אל שולחנו, הרים את ה"סאטרדיי איבנינג פוסט" ואמר: "את זה קניתי ב–5 סנט, האם אני צריך לשלם לך אותו דבר?". "נהרסתי", יתוודה שולץ כעבור שנים, "אבל זכיתי לשיעור ראשון על כוחות השוק".

נתן שרנסקי וחיים צ'סלר, מייסד "לימוד FSU", מעניקים לשולץ אות מיוחד בכנס בסן פרנסיסקו. "תיזכר כמשחרר הגדול של מיליוני יהודים מברית המועצות". צילום: קייט פים

השפל של שנות ה–30 עורר את עניינו בשוק. במה שנראה לו כצד האמיתי של הכלכלה. הוא התקבל לפרינסטון היוקרתית, אבל לצד עקומות ההיצע והביקוש גילה את הפוטבול. קרע את עצמו באימונים כדי להתקבל לקבוצה הראשונה. פציעה בברך שמאל גזרה עליו לשאת על גב הסווטשירט את התואר Coach. "האימון היה משרת ההוראה הראשונה שלי", הוא אומר. אבל על המגרשים הרעננים של פרינסטון התחילה להתגבש שיטת הניהול שתוביל לפסגתו הוושינגטונית: זיהוי בעיות שנוגעות לכלל, שיתוף האנשים בכל מעשיו, עידודם לומר את כל העולה על דעתם, יצירת סביבה שתאפשר להם בערבו של יום, שבוע או חודש לחוש שלמדו משהו, שהחכימו.

בשנתו האחרונה בפרינסטון ריסקו היפנים את הצי בפרל הרבור, וארצות הברית הצטרפה למלחמה. עמידת בריטניה בקרב חייה עוררה בחבריו ובו השראה. הוא שאף להתייצב לצדה, ניסה להתגייס לחיל האוויר של קנדה (הנמנית עם חבר העמים הבריטי), אך עיניו בגדו בו והוא נדחה.

בינתיים התקבל לדוקטורט ב–MIT האריסטוקרטי, אבל לפני הכל הוא רצה להתגייס. לאחר שהוסמך לקצין ארטילריה, השתתף עם המארינס בקרבות האוקיינוס השקט, המפורסם שבהם בסמואה. באי אחר - קאוואיי - פגש אחות צבאית ושמה הלנה או'בריאן, אובי. 49 שנה תהיה אשתו ואם חמשת ילדיו. שנתיים לאחר מותה מסרטן הלבלב נשא את שרלוט מיילרד.

עם שחרורו מצבא ארצות הברית ביקש לפצוח בלימודיו על סמך קבלתו לפני המלחמה, אבל המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס השיב במשבים ארקטיים. "אתם החיילים המשוחררים חושבים שהכל מגיע לכם", הטיח בו איש הכספים. "חשבתי להכות אותו", יאמר לימים, "אבל הפניתי את גבי והסתלקתי". לבסוף התקבל. בכיתת הסטטיסטיקה היה סטודנט יחיד, והפרופסור הרולד פרימן הרצה לו תוך כדי תנועה בקמפוס. לעתים היה אומר לו: "הגיעה השעה לקצת עבודה על הלוח". אז היו כובשים כיתה ריקה ומלהטטים במספרים.

ב–1949 זכה בתואר ד"ר לכלכלה תעשייתית ובהצעה מחמיאה ללמד ב–MIT. ייתכן שבשנות ההוראה האלה התגבשה ראשית נטייתו להעמיק בהיבטים הכלכליים במשברים עולמיים. כשיתמנה לשר החוץ, יטען שמסוכן שישראל - בעלת הברית העיקרית של האמריקאים במזרח התיכון - תסבול מאינפלציה של 400%. קבוצת כלכלנים שאסף - בהם סטנלי פישר שיהיה נגיד בנק ישראל - גיבשה את תוכנית עשר הנקודות לייצוב המשק הישראלי. המסמך שהוגש לממשלת הרוטציה של פרס היה הבסיס למיגור האינפלציה ב–1985.

את דרכו בשירות האומה - כדברי המוטו של פרינסטון - התחיל במועצת יועצי הכלכלה של הנשיא ניקסון. ביום בואו לוושינגטון להתייצב למשימתו נסעו אחריו הוריו. "הרגשתי כאילו שיירה קטנה, אינטימית, מלווה אותי", הוא אוהב להתגעגע.

בא מאהבה

לכינוס "לימוד FSU" באוקלנד הגיע כשרק נהגו מלווה אותו. איש עם מקל וצעדים קטנים בז'קט משובץ ועניבה מתונה. אבל מי שביקש - כמוני - לקונן על קשיש שנמצא במדרון האחורי של תהילתו, התבדה תוך דקות. תפאורתו הגמלאית של ג'ורג' שולץ נשרה באחת מול גלי החום שהרעיפו עליו מקבלי פניו. הכל רצו ללחוץ יד בזהירות, לטפוח ביראה על הכתף, להצטלם ללא חיבוק, להתפלש בהילת האיש שעזר להפוך את "שלח את עמי" מקריאת תחנונים פייסנית לשאגת שחרור אדירה.

מה גרם לבנם של אב ממשפחת קווייקרים ולאם שהייתה בת למיסיונר פרסביטריאני לתרום את לבו למצוקת יהודי הדממה? אפשר כמובן לקלף את התשובה מהקולבים שבארון הסיפור האמריקאי: בן לאומת מהגרים, תוצר הפלורליזם, חניך רוח החירות שעולה מהחוקה.

עד כמה שההנמקות האלה נשמעות מדויקות, הן ניגפות מול שלוש שורות שכתב שולץ ב"Turmoil and Triumph", הביוגרפיה על שנותיו במשרד החוץ: "הורי אהבו אותי ואת זאת תמיד ידעתי. ילדותי כולה עברה עלי בסביבה תומכת". למעשים המדיניים של שולץ היה היבט אידיאליסטי שנבט בחממת המשפחה הגרעינית. רק מי שינק אהבה ללא תנאי היה מסוגל לגייס אומץ עד כדי השתתפות בליל סדר של מסורבי עלייה במוסקבה. רק מי שהיה ג'ורג' שולץ הצליח להצטמרר כשמסרו לו המסובים תמונות נכדים שמעולם לא חיבקו.

כשהאמריקאים מנגבים חומוס סביר, מספק צ'סלר הבלתי נלאה את האפילוג לאותה הבטחה שגבה משולץ בירושלים. ערב כינוס "לימוד FSU" צלצל לשלומי קופמן, הקונסול בסן פרנסיסקו, וביקש שיזמין מכובדים. גם לא שכח להזכיר את שולץ, כמובן. "יש לך מזל", השיב לו קופמן, בנם של מסורבי עלייה. "היום אני פוגש אותו באוניברסיטת סטנפורד". לאחר שמסר לו את ספרו של שמעון פרס, "המזרח התיכון החדש", העלה את הבטחתו.

"אתחיל איתך, מיסטר שרנסקי", הוא פונה ליו"ר הסוכנות שיושב בפדחת חופשית מאותו כובע חאקי מסמורטט. "גיבשנו עסקה לשחרורך ואתה סירבת. אמרת שהנחת היסוד שאתה מרגל, ואתה לא מרגל. ניסינו להפעיל את אמך וסירבת גם לה".

שולץ עם נתן שרנסקי

לבסוף הנשיא רייגן סגר עסקה: חמישה מרגלים סובייטים תמורת שלושה מערביים. שרנסקי שוחרר שעה לפני השניים האחרים, כדי להבדילו מהמרגלים האמיתיים. "ואתה סוף–סוף הסכמת, ואני מודה לך נתן על ההגינות שבה ניהלת את המערכה שלך". שרנסקי קם, ניגש אל שולץ והדביק נשיקה למצחו.

"בשנים שבהן לא היינו יחד", אומר האסיר הידוע, "פגשה אשתי מנהיגים רבים, אבל כשהיא מדברת על שולץ, אני כמעט מקנא". שר החוץ האמריקאי ורייגן נשיאו נרתמו טוטאלית למאבק. פעם, דקות לפני פגישת שולץ–גרומיקו בז'נווה, צצה בשטח אביטל שרנסקי. פקידי הסטייט דיפרטמנט נזקקו לאמבולנס. "מה היא עושה פה?", הזדעזע אחד בכיר, "הרוסים יטענו שזאת פרובוקציה וייסוגו מכל ההבנות". שולץ גמר את הוויכוח כשהצהיר: "במצב דומה הייתי רוצה שאשתי תעשה למעני אותו דבר. אל תגעו באביטל".

לאחר השחרור היו אביטל ונתן שרנסקי למשפחת קנדי של המסורבים. ראיונות, פגישות, כבוד. כשהתקבלו פעם בבית הלבן, רייגן כבר התחיל להתבלבל בשמות. "גברת ומר שוורדנדזה (שר החוץ הסובייטי אדוארד שוורדנדזה) היקרים, אני הצלחתי לחלץ מהכלא את מיסטר שרנסקי", אמר בטון של סב גאה.

באותם ימים גורבצ'וב עמד לבוא לוושינגטון. שרנסקי התלונן שארגונים יהודיים חוששים לתת יד ל"מצעד אל החופש" שעמד לצאת לדרך בעת הביקור. "הם טוענים שזה עלול לפגוע בחברותך עם האורח, אדוני הנשיא". רייגן קטע את שרנסקי בקוצר רוח ואמר: "שאני אהיה חבר של מי שמשליך אנשים לכלא? הפגינו בכל הכוח".

למצעד באו כרבע מיליון איש. השר שולץ עודד אפילו את עוזריו להשתתף. "ותדאג שזה יהיה בטלוויזיה", אמר לאחד מהם, "שאוכל לומר לגורבצ'וב: 'זה לא אני, זה הם'".

שרנסקי: "היו לנו הרבה 'שותפי פשע', אבל אתה והנשיא שלך הייתם העיקריים שבהם".

שולץ מגניב חיוך לתוך עניבתו.

שרנסקי: "בדברי ימי העולם תיזכר כמשחרר הגדול של מיליוני יהודים מברית המועצות".

שולץ מעביר ממחטה על עיניו.

תמיד יש תקווה

כשחבש את ספסל היסודי באינגלווד, התפוגג פעם הקשב של הילד שולץ. הוא בהה דרך החלון החוצה והמורה הגיב בפיסת גיר שנחתה בכוח על תנוך אוזנו. אני צריך אולי להודות לאותו מורה על הקשב שאני מקבל ממנו עכשיו. לאורך כל הראיון ישב מרוכז וזקוף ללא רפיון בכיסאו. לשולץ יש עיניים ירוקות ומבט חודר שריון. ההכנה החמורה לקראת הופעתו בוועדת החוץ של הסנט ערב מינויו פיתחה מיומנות מרשימה בשיחות אחד על אחד וכמה על אחד. אפילו "מועצת רצח" - אוסף מומחים שייסרו אותו בשאלות עוינות - מינה לעצמו. מאז אותה עדות לאורן של מצלמות הטלוויזיה האורבות למד לשלוט בשרירי פניו. מה שגורם לי לא לדעת אם שאלתי טובה או מטומטמת, אם הוא מסכים להנחה שהעליתי, אם מקובלת עליו נקודת המוצא.

מצאתי ששולץ חכם מכדי להביע עמדה על המתח בין ארצות הברית לקוריאה הצפונית, זהיר מכדי לומר אל מי מהמנהיגים הישראלים הרגיש קרבה מיוחדת, שקול מכדי לנקוט עמדה פסקנית על הסכסוך באזורנו.

היית מעורב בכמה ניסיונות פיוס במזרח התיכון ולמדת עד כמה המצב מסובך. יש תקווה במקום הזה?
"תמיד יש תקווה. הגעתי לישראל לראשונה ב–1969, וראש עיריית ירושלים טדי קולק לקח אותי לסיור בעיר. עברנו ברובע הנוצרי, המוסלמי, הארמני וכמובן במערב העיר. תפסתי שטדי מנסה להסביר לי משהו".

מה בדיוק?
"שהוא מנסה ליצור פסיפס ירושלמי, שצריך למצוא את החוט שיחבר בין השונויות, שיאפשר לאנשים לבטא את עצמם, או כפי שהיטיב להגדיר: 'שכולם יחיו תחת כיפת הזהב של ירושלים'".

שולץ עם טדי קולק. צילום: פלאש 90

האם יש סיכוי לחבר אי פעם את הפסיפס הזה? שולץ השיב שלפני כשש שנים ביקר בארץ. סלאם פיאד, אז ראש הממשלה הפלסטיני, אמר לו שהוא מבקש לשפר את חיי הפלסטינים בגדה בשיתוף פעולה עם ישראל. אחר כך נועד עם לויטננט–ג'נרל אמריקאי שניסה להקים באזור כוח ביטחון פלסטיני. "שאלתי מי בוחר את החיילים, אמרו לי שהפלסטינים. ומה קורה אחר כך? ענו לי: 'הם מתאמנים בירדן'. ומה אחר כך? 'הישראלים נותנים להם נשק'. לבסוף דיברתי עם נתניהו ופרס שגרסו שהם רוצים לבנות יכולת של הפלסטינים לנהל את חייהם".

מה הסקת מכל זה?
"שצריך לחדול מדיבור על פתרון שתי המדינות וללכת על התהליך הזה שבו אנשים לומדים לחיות יחד".

לאחר כל כך הרבה יוזמות רעועות ומחוות קצרות מועד, איך מתגברים על החשדנות ההדדית?
"ברור שיש חשדנות, אבל התהליך שתיארתי הוא של בניית אמון וביטחון הדדיים, שהם הבסיס לכל".

מי הטובים ומי הרעים בסיפור שלנו?
"כשהייתי בתחילת השנה בירושלים, נדקרו שני אנשים. טדי קולק ודאי לא היה מאמין שזה קורה. ולמרות זאת אני לא נמצא עכשיו בעמדה שבה אני יכול לגבש מסקנה מי הטובים ומי הרעים".

מרגיש בבית

הספקנות האינטלקטואלית שמונעת ממנו לחרוץ בין טובים לרעים מונעת גם פסיקה אבסולוטית בשאלה מיהם עושי ההיסטוריה. האם מאורעות בוני עולם הושפעו מפעולתם של בודדים או מכוחות על–אנושיים שאינם מתייחסים לרצון האדם? הדילמה הזאת באה, לפחות חלקית, על סיפוקה למקרא הציטוט מפי הפילוסוף הבריטי סר ישעיהו ברלין בפתח "מהומה וניצחון": "ברגעי הכרעה, בנקודות מפנה, כשהגורמים פחות או יותר מאוזנים - המקריות, ההחלטות והפעולות הלא צפויות של יחידים מסוגלות להכריע את מהלך ההיסטוריה".

ההיסטוריה, יש לומר, התנפלה עליו מיד. כבר למוחרת מינויו נאלץ לדחוס ידיים לקרבי מלחמת לבנון הראשונה. צה"ל הרעיש את ביירות, והשגריר משה ארנס הוזמן ללשכתו. "שערו היה גזוז ודיבורו נמרץ", נזכר שולץ. "אף נציג מדינה זרה לא נראה יותר אמריקאי ממנו".

במהרה ילמד שגם אף ישראלי לא יהיה נחוש מארנס בהצגת עמדות ממשלתו. בפגישה עצמה התלונן שולץ שהכוח העודף שישראל מפעילה בלבנון מונע פתרון מוסכם על הכל. השגריר הבהיר כי אין ישראל תובעת אף לא אינץ' אחד מאדמת לבנון ואין היא מתכוונת להקים בה ממשלת בובות. השבוע אישר ארנס באוזני את פרטי אותה פגישה: "זאת הייתה שבת, ועקב המלחמה הייתי השגריר הראשון ששולץ זימן אליו".

שולץ עם נתניהו. צילום: משה מילנר, לע"מ

לאחר אחד ממסעותיו חסרי התוחלת בבירות המזרח התיכון, שב שולץ לירושלים והתוודה באוזני ארנס: "אני מרגיש כאילו חזרתי הביתה". השבוע הכתיר ארנס את שולץ כאחד הידידים הגדולים שקמו לישראל בארצות הברית. "הוא ואשתו דאז, אובי, סימלו בעיני את כל מעלותיה של אמריקה: עקרונות, הגינות, אומץ ויוזמה".

שולץ היה ממחברי דוקטרינת בוש, שדוגלת בהנחתת מכות מנע. שאלתי אותו אם הוא חושב שישראל צריכה להלום בחיזבאללה. "לא רוצה להביע דעה בעניין", הוא השיב, "אבל ב–1984 אחד מנאומי כשר חוץ עסק בטרור. טענתי בו שלא צריך להמתין להתקפה ולהגיב לאחר מעשה. כשמשהו מאיים קרב והולך אליך, ועומד לפגוע בך קשות, למה לא לעצור אותו?".

חוץ מלבנון, יש איזו חזית אחרת שהיית ממליץ לישראל להנחית בה מכת מנע?
"שוב, איני במצב לחוות דעה. ואולם כשישראל פגעה בכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה (לפי מקורות זרים), זאת הייתה פעולת מנע טובה, זה עבד".

לפני כעשר שנים פרסמת עם הנרי קיסינג'ר מסמך הקורא לעולם משוחרר מנשק גרעיני. האם על ישראל לשחרר את איראן מיכולתה הגרעינית?

"איראן מאיימת לתקוף את סעודיה, איראן נמצאת בתימן, איראן בבגדד, איראן בדמשק. ההסכם עם איראן דוחה את יכולתה לייצר נשק גרעיני".

דוחה.
"דוחה אך לא מסיים. ובזמן הזה איראן מקבלת כסף ומשתמשת בו למטרותיה. אני חושב שזאת בעיה גדולה".

אבל מה עושים? נדב עצה לבנימין נתניהו.
"לא רוצה לייעץ לו. כשהייתי בתפקיד, היה לי הרבה מידע שלאנשים רבים לא היה, אבל עכשיו יש ודאי המון דברים שאיני יודע".

מביט קדימה

הוא רפובליקני כל ימיו, אבל סירב להזדהות עם מועמד כלשהו בקמפיין לנשיאות. מה שברור: דונלד טראמפ לא היה המתמודד החביב עליו. "שישמרנו האל", נשמע אומר עליו כשלושה חודשים לפני הבחירות. מה שלא מנע ממנו להצהיר אחרי כניסת טראמפ לבית הלבן שהוא מחזיק לו אצבעות.

לפני כ–20 שנה ססמת הבחירות של נתניהו הייתה "נתניהו טוב ליהודים". האם טראמפ טוב לאמריקאים?
"הוא הנשיא. אני מקווה שבדרך כלשהי הוא ילמד מהטעויות שעשה עד כה. זה כל מה שאני יכול לומר".

איך היית מגדיר את היחסים של ארצות הברית עם רוסיה?
"פעם היו רעים מאוד, כשעזבתי את תפקידי היו טובים מאוד. החשוב הוא שיהיו יחסים הוגנים ועל פוטין לחדול לעשות מה שהוא עושה".

הוא התערב בבחירות לנשיאות?
"ברור שהרוסים עשו מאמץ גדול להטעות את האמריקאים. המטרה של פוטין היא לגרום לאנשים לאבד את האמון בתהליך שלנו".

ג'ון ברנן שהיה ראש ה–CIA טוען אפילו שפוטין מאיים על ארצות הברית. אתה שותף להערכה הזאת?
"אמרתי כל מה שהיה לי לומר ואחזור על זה: פוטין רוצה לערער את ביטחוננו בשיטה הדמוקרטית שלנו".

אשאל אותך על מנהיגים אחרים. למי מהישראלים אתה מרגיש הכי קרוב?
"הכרתי את שמיר ואת פרס די טוב. לדעתי, אני מכיר גם את נתניהו די טוב. אנשים חזקים. הערכתי את כולם, עבדתי עם כולם".

לא הזכרת את רבין.
"לא הייתי איתו הרבה. הוא היה שגריר בוושינגטון כשהייתי שר העבודה. לפעמים, בימי ראשון, היינו נפגשים לארוחות ערב אצל חבר משותף".

איך התרשמת ממנו?
"תמיד שידר תחושה שמעסיקים אותו נושאים עמוקים מאלה שעולים בשיחה. איש נפלא. מאוד אמיץ, מאוד חכם, מאוד מעניין, בעל יכולת אינטלקטואלית מרשימה".

ואיך אתה שומר על היכולת האינטלקטואלית שלך?
"כחבר במכון הובר בסטנפורד, אני ממשיך לכתוב ולעבוד. הסביבה בסטנפורד מאוד ממריצה אותי".

תוכל להזכיר לדוגמה את אחד מכדורי המרץ מתוצרת סטנפורד?
"יש אצלנו אישה אחת, לוסי שפירו (פרופ' לביולוגיה התפתחותית בבית הספר לרפואה של סטנפורד), היא האדם החכם ביותר שפגשתי. במסמך שכתבה נאמר שהמחלות הטרופיות מתקדמות אלינו. אז צריך לגבש דרכי טיפול".

הרבה עבודה.
"צריך להתכונן לקראת העתיד".

הדוקטור שהתעקש להיות לוחם

יוסף לוי ז"ל ויתר על קריירה אקדמית בארצות הברית כדי לחיות בישראל - ונפל בששת הימים. ג'ורג' שולץ היה הדיקן שלו באוניברסיטת שיקגו

סרן יוסף לוי שב מאוניברסיטת שיקגו כמה חודשים לפני ששת הימים, לא ממש ערב המלחמה, כפי שסבור הדיקן שלו ג'ורג' שולץ. אבל המשפחה בחרה שלא לתקן את שר החוץ לשעבר כי זאת הייתה האמת שלו. מות יוסף פתח בנפשו משהו שאין הוא יכול להתגבר עליו. "מה שחשוב הוא שאבי ויתר על קריירה אקדמית באמריקה כדי לחיות בארץ", אומר לי נדב, הבן שלא זכה להכיר את אביו.

ד"ר יוסף לוי היה נצר למשפחת אצולה ספרדית בירושלים. בנם היחיד של אסתר ועו"ד נסים לוי, דור שמיני בארץ. סבתו מצד אביו הייתה בת למשפחת הנשיא יצחק נבון. אמו הייתה בתו של הרב אברהם פילוסוף, ראש בית הדין של העדה הספרדית.

יוסף לוי ז"ל. צילום מאתר יזכור

בגיל 17 סיים יוסף את לימודיו בתיכון והתקבל לעתודה האקדמית. לקראת תום לימודיו בפקולטה למשפטים החליט לעבור לכלכלה. סיים תואר ראשון ב–1956 והתגייס לצה"ל. כעבור שבע שנים נשא לאישה את צביה ויצא איתה לאוניברסיטת שיקגו. הוא התמחה בחקר ביצועים ותוך שנתיים וחצי היה לדוקטור. בשובו לארץ קיבל משרת מרצה באוניברסיטה העברית. חבריו הטובים היו פרופסורים מהצמרת הכלכלית של ישראל: מיכאל ברונו (חתן פרס ישראל ונגיד בנק ישראל לשעבר), איתן ברגלס (ממקימי החוג לכלכלה באוניברסיטת תל אביב), חיים בן שחר (לשעבר נשיא אוניברסיטת תל אביב וראש הוועדה לרפורמה במס) ואברהם פרידמן (לשעבר נציב שירות המדינה).

בגלל התמחותו בחקר ביצועים וניתוח כליה שעבר ערב המלחמה, הוצב בצוות חשיבה במטכ"ל. אבל יוסף לא ידע מנוח ולחץ לעבור ליחידה לוחמת. לבסוף הוצב בפלוגה ב' של החטיבה הירושלמית שחנתה במבוא ביתר. בבואו התחיל מיד לנצח על עבודות ביצורים בכניסה ליישוב. "הוא לקח את המלחמה באופן אישי", סיפרו חבריו לבנו נדב.

כדי להגן על ארמון הנציב ביום השני למלחמה, התפרשה הפלוגה בקו הקדמי לעבר העיר העתיקה. בחילופי אש עם הלגיון נורה פגז אל עמדת מפקדת הפלוגה. יוסף לוי נהרג במקום. בן 33 היה בנופלו.

כעבור כמה חודשים נולד בנו נדב.

אתה מנסה לתאר לעצמך את האבא שלא הכרת?
"משום שלא הכרתי אותו, נמנע ממני הגעגוע, אבל אני חווה אותו כאיש רציני, מסור, כריזמטי, נלהב, מרשים מאוד".

ד"ר נדב לוי הוא חוקר בתחום הארגון התעשייתי במרכז הבינתחומי בהרצליה. אב לבן ובת, גר ברעננה. איש "פורום המשפחות הישראלי–פלסטיני לשלום", שמאגד קרובים שכולים משני הצדדים. נדב בא לפורום בגלל סבו, אביו של יוסף. ב–3 במאי 1989 חזר עו"ד נסים לוי ממשרדו. מחבל שפתח בריצת טירוף דקר למוות אותו ועוד אדם שהמתין איתו לאוטובוס ברחוב יפו בירושלים. בן 91 היה נסים לוי בהירצחו.