לא מעט רגעים היסטוריים ובלתי צפויים סיפק מפגש הפסגה בין שליט קוריאה הצפונית, קים ג'ונג־און, לבין נשיא קוריאה הדרומית, מון ג'יאה־אין, שנפגשו לפני כשבוע. אחד מהם התרחש כאשר לאחר הפסקת הצהריים צעדו השניים בשביליו של פנמונג'ום, כפר הפסקת האש באזור המפורז, התיישבו לבדם ליד שולחן עץ ושוחחו במשך דקות ארוכות.

לא ברור בדיוק על מה הם דיברו פנים אל פנים. האם ניצלו זאת כדי להכיר יותר אחד את השני ולבנות את האמון ביניהם? אולי חלקו את מחשבותיהם על הנשיא דונלד טראמפ, וזו הסיבה שמדי פעם פרצו בצחוק? או שמא זו הייתה ההזדמנות של מון לשמוע סוף־סוף מקים עצמו מה עומד מאחורי הצהרותיו על נכונותו להפסיק את תוכניתו הגרעינית ולהביא לפירוז של חצי האי הקוריאני?

הודעת הסיכום שפורסמה סיפקה הצהרות אופטימיות לגבי העתיד וכוונות לגבש הסכם שלום כבר השנה ולפתח קשרים בדרגים בכירים שכמותם לא היו עד כה. השניים גם הכריזו כי יש להם מטרה משותפת: "חצי אי קוריאני נקי מגרעין באמצעות פירוז גרעיני מלא".

המחזות מהפסגה ותוצאותיה עוררו תגובות חיוביות מרחבי העולם, כאשר טראמפ צייץ בהתלהבות: "מלחמת קוריאה תסתיים". עם זאת, רבים הזכירו כי בעבר כבר התחייבו אביו של השליט הנוכחי, קים ג'ונג־איל, וסבו, מייסד המדינה קים איל־סונג, להתפרק מתוכנית הגרעין, וכל ההבטחות לא הגיעו לכלל מימוש מלא – אפילו אחרי שמגדל הקירור במתחם הגרעיני יונגביון פוצץ לפני עשר שנים.

ג'ון בולטון, יועצו החדש לביטחון לאומי של טראמפ, נמנע מלהצטרף לחגיגה. בולטון, אחד האישים בעלי הדעות הנציות ביותר בתחום מדיניות החוץ והביטחון בארצות הברית, הצהיר לא פעם כי הוא תומך בהפלת המשטר בפיונגיאנג, ואף בביצוע תקיפות צבאיות נגד המדינה המסוגרת, אולם כעת הוא נאלץ למצוא את עצמו בין מי שמקדמים את ההכנות לפסגה ההיסטורית הצפויה בין טראמפ לבין קים.

ג'ון בולטון. צילום: AFP

בראיונות שהעניק לפוקס ול־CBS ציין בולטון כי טראמפ "נלהב" לקראת המפגש ומיהר להדגיש כי אין לממשל כוונה לעשות ויתורים כלשהם, בדמות הקלה בסנקציות והטבות נוספת, לפני שהצפון־קוריאנים יפגינו את מחויבותם ל"חשיפה מלאה, מוחלטת וטוטאלית של כל מה שקשור הגרעין שלהם עם יכולת וידוא בינלאומית מלאה".

בראיונות הזכיר בולטון את לוב, שהתפרקה מתוכנית הגרעין שלה בשנים 2003־2004, כדוגמה לפתרון אפשרי מול פיונגיאנג. אולם רבים מיהרו לציין כי אף שהמקרה הלובי הוא דוגמה נדירה למדינה שהחליטה לוותר מרצונה על תוכנית גרעין צבאית, הוא אינו מתאים כלל למצב הנוכחי. בעוד הפרויקט הלובי היה בחיתוליו כאשר השליט מועמר קדאפי קיבל את ההחלטה האסטרטגית לחשוף אותו ולפרק אותו לחלוטין, קוריאה הצפונית היא כבר מדינה בעלת יכולת גרעינית מובהקת. לפי מכון שטוקהולם למחקרי שלום בינלאומיים, בשנה שעברה היו למדינה 10 עד 20 פצצות, ויש להזכיר גם את הניסוי בפצצת מימן, לצד יכולות שיגור בין־יבשתיות.

גם גורלו של קדאפי לא מסייע להשוות בין המקרים. הפירוק הגרעיני אומנם סייע ללוב לשוב לקהילה הבינלאומית אחרי שנים של בידוד וסנקציות, ומדינות המערב אפשרו לקדאפי להישאר על כיסאו למרות מעשי העבר שלו. אולם כאשר פרצה ההתקוממות העממית ב־2011, כוחות נאט"ו מיהרו לסייע למורדים עם הפצצות אוויריות. באוקטובר 2011 תפסו המורדים את קדאפי והוציאו אותו להורג, ומאז לוב עדיין רחוקה מיציבות.

עבור משפחת השלטון הצפון־קוריאנית, הדוגמה הלובית – כמו גם אובדן התוכנית הגרעינית של עיראק של סדאם חוסיין – הייתה תמיד הוכחה למחיר שהיא עלולה לשלם אם תוותר על יכולותיה הגרעיניות. במרץ 2011, זמן קצר לאחר פרוץ ההתקוממות בלוב, אמר בכיר צפון־קוריאני כי "המשבר הלובי מלמד את הקהילה הבינלאומית שיעור חשוב" והעריך כי אם קדאפי לא היה מוותר על הגרעין, מדינות המערב לא היו מתערבות בהתמודדות שלו עם המורדים.

אלברטו מוטי, חוקר בכיר בארגון VERTIC למניעת תפוצה גרעינית, ציין בשבוע שעבר כי במקרה הלובי קיבלו הפקחים הבינלאומיים חופש פעולה נרחב על מנת לסייר בכל המתקנים הגלויים והחשאיים, אולם הוא הודה כי יש לו ספק אם ניתן יהיה להשיג זאת מול הצפון־קוריאנים. "באופן אישי, אני מאמין שזה יהיה ויתור קשה וגדול מאוד, מעל ומעבר לכל ויתור שקוריאה הצפונית עשתה בעבר", אמר.

בגלל אהוד ברק

ב־19 בדצמבר 2003, שישה ימים אחרי שסדאם חוסיין נלכד על ידי האמריקאים, הדהימה לוב את העולם כאשר בהודעה של משרד החוץ בטריפולי נאמר כי המדינה "החליטה מרצונה החופשי להשמיד לחלוטין את כלי הנשק להשמדה המונית האסורים על ידי הקהילה הבינלאומית", בנוסף להימנעות מהחזקת טילים בעלי טווח של יותר מ־300 ק"מ.

הודעות דרמטיות נוספות הגיעו במקביל מהבית הלבן ומדאונינג 10 בלונדון. הנשיא ג'ורג' בוש ציין כי קדאפי "הסכים לאפשר באופן מיידי וללא תנאים לפקחים מארגונים בינלאומיים להיכנס ללוב. הפקחים האלה יכינו דיווח של כל התוכניות לכלי נשק גרעיניים, כימיים וביולוגיים ויסייעו לפקח על השמדתם". ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר אמר כי "לוב הצהירה שכלי נשק להשמדה המונית אינם התשובה עבור ההגנה שלה", והוסיף כי "פעולותיה של לוב מאפשרות לה להצטרף מחדש לקהילה הבינלאומית".

ג'ורג' בוש הבן. צילום: רויטרס

זו הייתה הפעם הראשונה שבה המשטר הלובי הודה בגלוי כי פעל לקדם את התוכניות האסורות, כשהוא מרמה את כל הקהילה הבינלאומית. כבר ב־1975 אשררו הלובים את האמנה לאי־הפצת נשק גרעיני, וב־1980 אף נכנס לתוקפו ההסכם עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שמאפשר לפקחים לבחון שאין תוכנית גרעין צבאית. בתחילת 1982 אשררה לוב גם את האמנה למניעת כלי נשק ביולוגיים, ובאפריל 1996 הצטרפה המדינה להסכם על פירוז גרעיני של יבשת אפריקה.

כל זה לא הפריע לקדאפי לנסות בכל זאת לפתח אמצעים להשמדה המונית. לא מעט סנקציות - כולל אמברגו נשק, הקפאת נכסים והגבלות על ענף הנפט - הוטלו על לוב במהלך שנות ה־80 וה־90, תוצאה של מעורבותה בפעילות טרור ענפה: התמיכה במחתרת האירית בצפון אירלנד, הפיגועים בשדות התעופה של וינה ורומא ב־1985, הפיגוע במועדון הדיסקו במערב ברלין ב־1986, פיצוץ המטוס מעל לוקרבי ב־1988 ופיצוץ מטוס צרפתי ב־1989.

אולם בתחום של פיתוח כלי נשק להשמדה המונית, המשיכה לוב לרמות את העולם. ב־1995 קיבלה לוב "החלטה אסטרטגית לרענן מחדש את פעולותיה הגרעיניות, כולל העשרת אורניום באמצעות צנטריפוגות גז". מי שבא לעזרתה היה עבד אל־קאדיר חאן, הרוח החיה מאחורי תוכנית הגרעין הפקיסטנית, שהפעיל גם רשת חשאית למכירת טכנולוגיות וציוד גרעיניים בשוק השחור לאיראן ולקוריאה הצפונית.

התוכנית הסודית התנהלה גם כאשר קדאפי החל לשנות כיוון וניסה להתקרב למערב. במאי 1999, שבועות ספורים אחרי שלוב הסגירה את שני החשודים המרכזיים בפיגוע לוקרבי כדי שיועמדו לדין בסקוטלנד, נפתחו שיחות חשאיות בין נציגי לוב, בריטניה וארצות הברית, אחרי מאמצי תיווך של סעודיה ומצרים ולאחר שהבריטים עצמם החלו לדבר עם הלובים שנים אחדות קודם לכן.

לפי מרטין אינדיק, ששימש עוזר מזכירת המדינה ועמד בראש הצוות האמריקאי, הלובים היו מוכנים "לשים הכל על השולחן". הם הביעו נכונות לנתק את קשריהם עם ארגוני הסירוב הפלסטיניים, לסייע במאבק בטרור הבינלאומי ובמאמצי השלום, ואף לפתוח את המתקנים שבהם הם מפתחים כלי נשק כימיים. אינדיק הודה כי מאחר שהממשל רצה קודם כל לפתור את סוגיית הפיצויים למשפחות הקורבנות בלוקרבי, תוכנית הנשק הכימי לא עלתה לדיון מעשי. "מאחר שהתוכנית הכימית לא נחשבה לאיום מיידי והתוכנית הגרעינית בקושי הייתה קיימת, העדיפויות היו להרחיק את לוב מהטרור ולהבטיח פיצויים", הסביר.

מועמר קדאפי. צילום: רויטרס

המפנה התרחש לאחר מתקפת 11 בספטמבר 2001, כאשר קדאפי מיהר לגנות את הפיגועים והחל לסייע לאמריקאים בחקירה, ובתוך שבועות התחדשו השיחות הסודיות בין הצדדים. כאשר הנשיא בוש התייצב לנאום מצב האומה בפני הקונגרס בינואר 2002, הוא לא כלל את לוב ב"ציר הרשע" לצד איראן, עיראק וקוריאה הצפונית.

במרץ 2003, על רקע הפלישה לעיראק, היו אלה הלובים עצמם שפנו לביון הבריטי עם נכונות לדון בפירוק תוכניות הנשק להשמדה המונית, והבריטים מיהרו לעדכן את עמיתיהם האמריקאים. הפגישה הראשונה בין הצדדים נועדה להתקיים במלון במדינה אירופית, ומנהל הסי־איי־איי באותו הזמן, ג'ורג' טנט, סיפר באוטוביוגרפיה שלו כי ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, הוא שכמעט סיכל את המפגש כאשר נכנס למסעדת המלון באותו זמן, אולם בסופו של דבר הצליחו הנציגים להיפגש בחשאי.

בחודשים הבאים נמשכו הדיונים, שבהם נטל חלק גם סייף אל־אסלאם קדאפי, בנו של הרודן ומי שנחשב ליורש אפשרי, אולם הלובים עדיין לא סיפקו את כל הפרטים על התוכניות שלהם. רק אחרי שבאוקטובר 2003 תפסו הגרמנים והצרפתים אונייה שהייתה בדרכה ללוב ועליה טכנולוגיה של צנטריפוגות מהרשת של חאן, נאלצו בטריפולי לחשוף את האמת.

רוברט קלי, פקח אמריקאי מטעם הסוכנות הבינלאומית שגם הגיע ללוב במסגרת ההליכים לוודא את ההתפרקות הגרעינית, הודה בשבוע שעבר כי "לוב לא עשתה כמעט דבר בתחום של כלי הנשק הגרעיניים. אם הם לא היו משיגים תרשימים מפקיסטן של מתקן גרעיני, שאותם הם שמו בכספת והם הודו שלא הסתכלו עליהם לעומק, לא היה מה לגלות".

רק אחרי שארצות הברית ובריטניה הבטיחו לקדאפי כי הן לא ינצלו את התפרקותו מכלי הנשק לצורך הפלת המשטר, הוא הסכים לפרסם את ההודעה של 19 בדצמבר. חודש לאחר מכן, כבר אשררו הלובים את האמנה למניעת ניסויים גרעיניים, וב־22 בינואר הגיעו מטוסי תובלה אמריקאים שהוציאו המדינה 25 טון של מסמכים וציוד. בחודש מרץ פונו עוד חלקי צנטריפוגות וטילים. בספטמבר 2004 הוסרו מרבית הסנקציות האמריקאיות, ובמאי 2006 חודשו היחסים הדיפלומטיים. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית אישרה בספטמבר 2008 כי לוב סיפקה את כל התשובות בנוגע לסוגיות הנוגעות לתוכנית הגרעין שלה.

עיניים פקוחות

ההישג המודיעיני האדיר של המוסד בחשיפת הארכיון הגרעיני של איראן מצטרף לפעילות הנרחבת של המודיעין הישראלי נגד ניסיונות של מדינות במזרח התיכון לפתח תוכניות של אמצעים להשמדה המונית, בעיקר בתחום הגרעיני. קו ישיר עובר בין הפצצת הכור העיראקי ביוני 1981, דרך השמדת הכור הסורי בספטמבר 2007 ועד הגילוי הדרמטי בשבוע שעבר.

אולם דווקא בכל הנוגע לתוכנית הלובית, מדובר היה בכישלון מהדהד עבור קהילת המודיעין הישראלית, כפי שקבעה ועדת חקירה מיוחדת שהקימה ועדת החוץ והביטחון בראשותו של יובל שטייניץ. הוועדה ביקשה לבדוק את תפקוד המודיעין לנוכח המלחמה בעיראק, אחרי שהתברר כי לא היו למשטרו של סדאם חוסיין תוכניות בלתי קונבנציונליות, אולם בחנה גם את תפקוד שירותי המודיעין לנוכח האירועים בלוב, שהתרחשו בעיצומה של עבודת הוועדה.

בדוח שפרסמה הוועדה במרץ 2004 נכתב כי "בלוב נחלו שירותי המודיעין של ישראל כישלון מדאיג כאשר נאלצו בוקר בהיר אחד להתעורר וללמוד על דהירתה של זו להשגת נשק גרעיני, העשוי לאיים על עצם קיומה של ישראל, מפיהם של שירותי מודיעין זרים". עוד ציינו חברי ועדת החקירה כי "ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שמדינה ערבית עוינת כמו לוב, בעלת משטר טוטליטרי ובלתי צפוי כמו זה של קדאפי, תתקדם ליכולת גרעינית בלא ששירותי המודיעין שלה יבחינו בכך או יחשדו בכך".

לקח זה צריך לעמוד תמיד לעיני אנשי הביון ומקבלי ההחלטות. לנוכח חוסר הוודאות סביב עתידו של הסכם הגרעין עם איראן ומול העובדה שמדינות רבות במזרח התיכון מתחילות לקדם תוכניות גרעין – גם אם למטרות אזרחיות – עיני המודיעין חייבות להמשיך ולעקוב אחרי כל התפתחות וכל שביב מידע על מנת למנוע הפתעה דומה, שבפעם הבאה עלולה להיות מסוכנת אף יותר.