כשניקי היילי הודיעה שהחליטה לעזוב את תפקידה כשגרירת ארצות הברית באו"ם, עצב גדול ירד על ידידיה הטובים מירושלים. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מיהר לצייץ בטוויטר: "אני מודה לשגרירה היילי על מאבקה חסר הפשרות בצביעותו של האו"ם". שר החינוך נפתלי בנט הוסיף מיד: "בשם אזרחי ישראל תודה על מה שעשית עבורנו, לא נשכח זאת".

לעומת זאת, אצל שכנינו הפלסטינים הוציאו את בקבוקי השמפניה וחגגו את התפטרותה המפתיעה של השגרירה, כאילו אבן כבדה נגולה מעל לבם. השגריר הפלסטיני לאו"ם, ריאד מנסור, הסביר שהיילי הייתה יותר ישראלית מישראלית, ונביל אבו רודיינה, דוברו של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, מיד הצהיר: "אנחנו מצפים כעת לאדם טוב יותר ולמדיניות נכונה יותר מהבית הלבן, כזו שתהיה בהתאם לחוק הבינלאומי. אנחנו ממתינים לשמוע נציג אמריקאי ולא ישראלי".

רק שלפוליטיקאים מרמאללה לא מומלץ לשמוח יותר מדי. קודם כל, לא ברור איך תתפקד מחליפתה, הת'ר נאוארט, וגם מי שלא רצה את היילי בבניין האומות המאוחדות עשוי לקבל אותה בעוד מספר שנים בבית הלבן, כנשיאת ארצות הברית, או, כמו שהיא אמרה בעבר: "יש שריף חדש בעיירה. אני נועלת נעלי עקב, וזו לא הצהרה אופנתית. אם משהו לא בסדר, נבעט בו פעם אחר פעם".

היילי, תכף בת 47, אשת השנה של "מעריב" ל־2018, הייתה כמעט אלמונית בארצות הברית עד לפני שנתיים כשנשיא ארצות הברית הנבחר, דונלד טראמפ, הכריז עליה כשגרירה החדשה לאו"ם. היא אומנם הייתה מושלת מדינת קרוליינה הדרומית, אבל נחשבה יותר לגיבורה מקומית ופחות ככוכבת בקנה מידה ארצי. רק שבסביבתו של טראמפ איתרו אותה מיד ככוח משמעותי.

ההצעה להיות שגרירה באו"ם לא הייתה הראשונה שהיילי קיבלה מהממשל החדש. היה זה ראש הסגל לשעבר בבית הלבן, ריינס פריבוס, שהתקשר ושאל אם היא מעוניינת להיות מזכירת המדינה. היילי סירבה להצעה המחמיאה. הוא ביקש שלפחות תיפגש עם הנשיא ותשמע את הדברים ממנו. היא נפגשה וגם אז סירבה.

לא עבר זמן רב עד שקיבלה טלפון נוסף מהנשיא, ששאל אם היא תסכים להיות השגרירה באו"ם. היילי ביקשה בהתחלה לחשוב על ההצעה לפני מתן תשובה סופית. בכל זאת, היו לה התחייבויות. ילדים בבתי ספר, היא תפקדה כמושלת. בסוף חזרה אל טראמפ עם מספר שאלות והתניות.

"לא אגיע אם לא תובטח לי עמדה בקבינט", הבהירה. הנשיא ענה לה בטראמפית טיפוסית "DONE". היא המשיכה: "לא אגיע אם לא אהיה במועצה לביטחון לאומי, כי זה מעניין אותי, ואני רוצה להיות מעורבת". טראמפ המשיך עם "DONE" נוסף. היא הדגישה: "אני לא הולכת להיות דוברת, או טפט על הקיר, אלא רוצה להגיד את מה שאני חושבת". הפעם טראמפ חרג מהתשובה הקצרה ואמר, "בשביל זה אני רוצה אותך".

ניקי היילי והנשיא טראמפ. צילום: רויטרס

קפה? לא אני אכין

תוך פחות משנתיים שבהן היא מכהנת כשגרירה, היילי עשתה לעצמה שם של כוכבת רוק אמיתית. חזקה, דעתנית ויציבה, בטח על רקע החילופים התכופים בסביבת הנשיא. היה זה ה"ניו יורק מגזין" שזעק בכותרתו הראשית: "האם ניקי היילי תציל את העולם?". מי שמכיר את היילי יודע שהיא עשויה מחומר אחר, כזה שמשרטט אגדות. אנשים שבנו את עצמם מאפס וכנגד כל הסיכויים. נימראטה ראנדווה (שמה המקורי) נולדה בעיירה במברג שבקרוליינה הדרומית. יישוב קטן המונה 3,500 תושבים, הפרבר הכי אמריקאי שיש.

ניקי היא בתם של ראג' ואג'יט שהגיעו ממחוז פנג'אב שבצפון־מערב הודו. ראג', ביולוג במקצועו, יצא להשלים את הדוקטורט בקנדה ואחרי זה לימד כפרופסור בוורהיס קולג', בעיירה דנמרק שבקרוליינה הדרומית, ממש בקרבת במברג. זה היה בסוף שנות ה־60. אמריקה הייתה אחרת, סגורה, חשדנית. בטח בעיירות הקטנות, שבהן כולם הכירו את כולם. סימרן, אחותה של ניקי, כתבה פעם בלוג ובו סיפרה שכשמשפחתה הגיעה לבמברג לא קיבלו אותה בזרועות פתוחות. היה שם פיזיקאי שניסה ברוב נחמדותו לסייע להם במציאת דירה. בלילה הראשון, אחרי שנכנסו למעונם החדש, הוא הגיע ואמר שהוא מצטער, אבל בעל הדירה התחרט, צבע העור לא התאים לו. זה קרה להם גם בדירתם השנייה.

לניקי יש סיפור קבוע שאותו גם סיפרה באוטוביוגרפיה שהוציאה, "לא יכולה זו לא אפשרות". היא נזכרה שכשהייתה בת 5 היא ואחותה נרשמו לתחרות מיס במברג, אבל נאמר להן שהוחלט להדיחן מאחר שבתחרות בוחרים את מיס במברג הלבנה ואת מיס במברג השחורה, ואת האחיות ההודיות לא ידעו היכן לקטלג. החליטו לצ'פר את השתיים בכדור ים כפרס ניחומים וביקשו לשלחן לדרכן.

האם ביקשה שלפחות ייתנו לבנותיה להראות את כישוריהן, ומארגני התחרות הסכימו לכך במחווה ידידותית למשפחה הזרה. ניקי בת ה־5 עמדה על הבמה ושרה את "זו האדמה שלך", אחד משירי העם המפורסמים ביותר ששר וודי גאת'רי ומסתיים במילים: "אין מישהו שיוכל אי־פעם לעצור אותי. כשאני הולך באוטוסטרדת החופש הזו, אין מישהו שיוכל לגרום לי להסתובב, האדמה הזו נועדה לך ולי".

לא מזמן, בעיתון מקומי בקרוליינה הדרומית, חזרו לתושבי העיירה הוותיקים, לשאול אם הם זוכרים את התקופה שעליה כתבה נציגתם הבכירה באו"ם. ד"ר מייק ווטסון, רופא ילדים בגמלאות, הודה וסיפר: "כשפתחתי את המרפאה ב־1954, כל חדרי ההמתנה בעיירה היו מופרדים לפי צבע העור. אצלי היו כמה משפחות הודיות, והייתי צריך להחליט באיזה חדר המתנה הן יהיו, אז היינו המרפאה הראשונה שביטלה את ההפרדה".

הוריה של ניקי בלטו על רקע היישוב האמריקאי הטיפוסי. האב התהלך עם טורבן על הראש, האם הייתה לבושה בסארי. את ימי ראשון המשפחה בדרך כלל העבירה עם משפחות הודיות מהסביבה בארוחות משותפות. משפחתה של ניקי החליטה להתערבב ביישוב ופתחה חנות מזכרות מצליחה בשם "אקזוטיקה", שם השגרירה לעתיד התחילה למצוא כיוון בחיים, ומגיל 13 ניהלה את ספרי החשבונות של העסק. כמה שנים לאחר מכן היא כבר תלך ללימודי ראיית חשבון באוניברסיטת קלמסון, המקומית.

העבודה הראשונה של היילי אחרי הלימודים הייתה כרואת חשבון בחברה שעסקה במחזור. היא הייתה האישה היחידה בהנהלה, והיא נזכרה בראיון איך באחת הישיבות הראשונות הבוס הגיע באיחור ומישהו בשולחן זרק לה שאולי תכין לו כוס קפה. באותו רגע היילי הייתה צריכה להחליט במחשבה קרה אם לגרום לתקרית מביכה, או לפתור את המשבר בצורה דיפלומטית ומהירה. היילי לקחה את הטלפון, התקשרה למזכירתה וביקשה שתביא כוס קפה לבוס. יותר לא ביקשו ממנה.

מה הדת שלך?

אז איך היא הגיעה מחברת מחזור לתפקיד שגרירת ארצות הברית באו"ם? היא הסבירה את ראשית המהלך בראיון למגזין של אוניברסיטת קלמסון, שם למדה. היילי סיפרה שיום אחד ישבה מול אמה והתלוננה על הקשיים בחיים, ועל כך שלא הכל הולך בקלות. האם ביקשה שתפסיק להתלונן ותתחיל לעשות.

בראיון אחר היילי נתנה תשובה אחרת, כזו שבטח הוציאה את הנשיא המכהן משלוותו. כשנשאלה מדוע יש מעט נשים בעמדות מפתח בפוליטיקה, היא שמה את הקלפים על השולחן.

"הסיבה שבגללה רצתי הייתה הילרי קלינטון", סיפרה. "כולם אמרו מדוע אני לא צריכה לרוץ. הסבירו שאני צעירה מדי, יש לי ילדים קטנים ואם כבר, אז אני צריכה להתחיל בהנהלת בית ספר. אז הלכתי לאוניברסיטת ברמינגהם, והילרי קלינטון דיברה שם במכון למנהיגות. היא אמרה שכשמדובר בנשים שמתמודדות על משרה בכירה, תמיד יהיה מי שיגיד להן שלא כדאי, אבל אלה בעצם כל הסיבות לכך שכן כדאי. כשיצאתי משם אמרתי ‘זהו, אני רצה'".

המשרה הראשונה שהיילי התמודדה עליה הייתה מקום בבית הנבחרים של קרוליינה הדרומית. היא ביקשה ב־2004 לקבל את מקום נציג מחוז לקסינגטון והייתה חייבת בדרך לחלוף על פניו של מייקל קון, שהיה עד אז המחוקק הוותיק ביותר בבית הנבחרים המקומי ומועמד כמעט ודאי לניצחון. קון היה מקושר לחצי מחוז, בעוד היילי התחילה את הקמפיין כשבעלה מייקל תומך בה. ביחד הם עברו וחילקו סיכות "היילי לבית הנבחרים".

בזמן הקמפיין הם הגיעו לאירוע הברווזים המסורתי. כן, יש דבר כזה. אל המסיבה הגיעו כ־1,500 מוזמנים, ובמהלכה עלה על הבמה גבר שסיפר שהוא בן דודו של קון, יריבה של היילי. הבחור סיפר למי הוא מתכוון להצביע וביקש מכולם לעשות כמוהו. הבקשה התקבלה במחיאות כפיים סוערות. היילי, בקור רוח אופייני, לא קיבלה רגליים קרות, אפילו כשקון, המועמד המוביל, לחץ את ידה ולחש, "רואה גבירתי הצעירה, אוהבים אותי פה". להפך, את שארית הערב היא בילתה בלחיצת ידיים מרתונית, עברה בין אנשים רבים ככל שיכלה כדי להדגיש שהיא לא הולכת לשום מקום.

למחרת היילי הגיעה למקום העבודה של אותו בן דוד, ממשפחתו של קון, הסבירה מהו מצעה, על מה היא נאבקת והבהירה שלדעתה נדרשת רוח חדשה במדינה. היא לא עזבה לפני שביקשה ממנו שיספר עליה גם לחבריו ולפני שהבחור תרם לה 1,000 דולר להמשך הקמפיין. אלה היו בחירות מלוכלכות. הכל עלה שם: מגדר, מוצא, דת. היה גם סיבוב שני, אבל כמו רוטוויילר, היילי נגסה ביריבה עד שהכריעה אותו וזכתה במושב הנחשק.

שגרירת ארה"ב באו"ם. צילום: AFP

מכאן הדרך למעלה הייתה סלולה. טוב, לא בדיוק אוטוסטרדה, אלא יותר דרך חתחתים. אישה, בת מיעוטים, בכל כלי הנשק האפשריים הכו בה. וויל פולקס, בעל בלוג פוליטי, סיפר שהיה לו רומן ארוך עם היילי בזמן שהייתה נשואה. הוא אפילו פרסם דפים שבהם פירוט שיחות שהיו לשניים. לא מעט רכבו על העניין הדתי. ניקי התחתנה עם מייקל היילי, שאותו הכירה בתקופת הלימודים. איש צבא לשעבר ששירת לא מעט זמן באפגניסטן. ניקי, הסיקית, החליטה להתנצר עוד בשלב מוקדם של חייה, משום שחשבה שזה החינוך הכי טוב שתוכל לתת לילדיה. היילי סיפרה שהשינוי לא הפריע להוריה, אלא להפך. כבר בגיל צעיר אמה הייתה לוקחת אותה לכנסייה כדי שתראה איך זה נראה בדתות אחרות, והעיקר שלא תפסול אותן מראש. הזוג היילי ערך שני טקסי חתונה, אחד בכנסייה והשני טקס סיקי, מסורתי, כאקט של כבוד להוריה.

כשהיילי התמודדה על משרת המושל בקרוליינה הדרומית, ב־2010, עמד מולה וינסנט שיהין הדמוקרט. המועמדת הרפובליקנית גייסה לצדה את מיט רומני, שיותר מאוחר היה מועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה, ואת שרה פיילין, שהייתה מושלת אלסקה ומועמדת לתפקיד סגנית נשיא ארצות הברית, כשג'ון מקיין ניסה להיבחר.

על הידידות עם פיילין סיפרה היילי בראיון: "נסענו במכונית ודיברנו. סיפרתי לה מה עברתי והיא אמרה שזה גם מה שעבר עליה. מצאנו שיש לנו הרבה מהמשותף. לא רק פוליטיקה, אלא גם נישואים, ילדים, הורים. היא אמרה שברגע שאתחיל לצבור תאוצה יתחילו לתקוף אותי והם לא יפסיקו גם כשאנצח. כמה שהיא צדקה".

היילי ניצחה את שיהין בבחירות ב־2010 וגם באלה שהיו ב־2014, והוא לא הפסיק לחכות לה בפינה. בפעם השנייה כשהתמודדו הוא נשמע אומר באחת האסיפות "אנחנו הולכים ללוות את הזונה אל מחוץ לדלת". שיהין התנצל. בהתחלה הסביר שאמר "HER" (היא) ויצא לו בטעות "WHORE״ (זונה). אחרי זה הודה שזו הייתה פליטת פה, ביקש סליחה, אבל זה כבר לא עזר. המחנה הרפובליקני התנפל עליו בהנהגת אן, אשתו של מיט רומני, והזכייה בבחירות הובטחה פעם נוספת להיילי השאפתנית.

מפצחת כל משבר

אף על פי שקרוליינה הדרומית קטנה וממוקמת בשולי מזרח ארצות הברית, המושלת עברה ימים לא קלים במשרד, במיוחד במהלך הקדנציה השנייה. ביוני 2015 היה זה דילן רוף, צעיר המאמין בעליונות הגזע הלבן, שנכנס לכנסייה אפריקאית־מתודיסטית בעיר צ'רלסטון ושם ירה למוות בתשעה אנשים, ביניהם הכומר קלמנטה פינקני, שהיה גם חבר המפלגה הדמוקרטית וחבר סנאט בקרוליינה הדרומית.

היילי הגיעה לצ'רלסטון כשהיא נסערת. היא דרשה שיינתן גזר דין מוות לרוף הגזען, ובלחץ גדול מהסביבה היא הודיעה שדגל הקונפדרציה של מדינות הדרום, שהונף במהלך כל השנים בסמוך לבניין הקונגרס של קרוליינה הדרומית, יוסר מיידית. הסיבה הייתה שרוף התעטף בדגל שהפך לאחד מסמלי הגזענות בארצות הברית, בטח כשזה הגיע לשחורים ולבנים.

"תקוותי היא שבהסרת הסמל, שמפלג אותנו, נוכל להמשיך קדימה כמדינה מאוחדת", הסבירה היילי את הצעד. "נוכל בכך לכבד את זכרן של תשע הנשמות שנמצאות כעת בגן עדן". לא כולם אהבו את המהלך, שאומנם זכה בשעתו לתמיכה רבה. שיהין, הדמוקרט, לא פספס את ההזדמנות להצליף במושלת. "מנהיגות נמדדת כשדבר הוא אינו פופולרי, והורדת הדגל הייתה פופוליסטית", אמר. "אם היילי הייתה עושה זאת לפני הטבח, זה לא היה מתקבל בצורה כזו. מנהיגים צריכים להיות בפרונט ולא מובלים על ידי אחרים".

היילי עברה את המכשול בהצלחה, אבל הצרות לא הפסיקו להגיע. בסוף ספטמבר 2016 נכנס נער בן 14 לבית ספר יסודי בטאונוויל, עיירה קטנה בקרוליינה הדרומית. הנער פתח באש ופצע אנושות את ג'ייקוב הול, ילד בן 6. בזמן שאמריקה התפללה לשלום הילד, התפתח במרחק של כאלפיים קילומטר משם, בהאיטי, ההוריקן האימתני "מתיו" שאיים להגיע לארצות הברית ואחד מיעדיו היה חופיה של קרוליינה הדרומית.

היילי החליטה שהיא לא מחכה שההוריקן יופיע והפעילה את כל תוכניות החירום. מקלטים, פינוי אזורים מועדים. היא הקדימה לבצע כדי שלא יהיה מאוחר מדי. בינתיים הגיעו ידיעות עצובות מטאונוויל. הול לא שרד את ניסיונות ההצלה. המושלת מיהרה להגיע לבית הוריו ואמרה שם: "כשטרגדיות קורות, המטרה היא רק לחבק ולתת להם לדעת שאתה שם. אתה לא יכול לתקן הכל, אבל אתה רוצה לתת הרגשה שהם לא לבד".

מההלוויה העצובה חזרה היילי למטה החירום שנערך למתקפת ההוריקן, ובלילה לפני כן היא לא הצליחה להירדם - חששה מהאסון שעלול לזרוע הרס. "הסתכלתי בטלוויזיה ולא עצמתי עין", סיפרה בראיון לעיתונות המקומית. "אני זוכרת שמייקל, בעלי, אמר 'את צריכה לנוח קצת'. כיביתי את הטלוויזיה, אבל לא נרדמתי. כל מה שחשבתי עליו היה כמה אנשים לא שמעו את האזהרות, האם כולם הצליחו לצאת בזמן, מה עוד יכולנו לעשות? ההמתנה הייתה הזמן הכי קשה מבחינתי".

הוריקן "מתיו" אכן הכה בכל כוחו בחופי קרוליינה הדרומית. הוא גבה מחיר כבד של חמישה הרוגים, יותר מ־800 אלף איש נותרו ללא חשמל, 500 כבישים וגשרים נסגרו, וכ־6,000 איש ביקשו מחסה. ועדיין היילי זכתה למחמאות מכל עבר. המושלים לשעבר של המדינה, דיוויד ביסלי הרפובליקני וג'ים הודג'ס הדמוקרטי, שיבחו את תגובתה המהירה וקנט וויליאמס, סנאטור מקומי הודיע: "לא יכולנו לבקש משהו טוב יותר".

רק שכבר בתחילת 2016 אפשר היה להבין שהיילי מכוונת קצת יותר גבוה מהפוליטיקה המקומית. את תגובת המפלגה הרפובליקנית לנאום מצב האומה של הנשיא דאז, ברק אובמה, היא נבחרה לתת. מול אובמה, הנשיא האפרו־אמריקאי הראשון, אשף הנאומים, באה המושלת, אישה חזקה בעלת שורשים הודיים, שסירבה להשפיל מבט.

"שלום, אני ניקי היילי, מושלת קרוליינה הדרומית", היא הציגה את עצמה ולא עבר הרבה זמן עד שעברה להתקפה אלגנטית, בטח במושגיו של טראמפ. "הבחירה בברק אובמה כנשיא לפני שבע שנים שברה מחסומים היסטוריים ונתנה השראה למיליוני אמריקאים", אמרה. "הלילה הנשיא אובמה דיבר ברהיטות על דברים גדולים. הוא בשיאו כשהוא עושה זאת, אבל למרבה הצער מעשיו מפגרים הרחק מאחורי מילותיו המרוממות".

היילי, כאמור, לא הייתה אז פוליטיקאית מוכרת בנוף הארצי, אבל באותו ערב, בזכות הופעה בטוחה ומשכנעת, היא תפסה לה מקום בשורה הראשונה. ג'ב בוש, בנו של הנשיא המנוח ומושלה לשעבר של פלורידה, צייץ בטוויטר: "גאה בחברתי ניקי היילי על התשובה החיובית והישירה שנתנה לנשיא אובמה. זה היה מבט ברור לעתיד בהיר יותר".

בועטת, אבל מחייכת

היילי בטח לא חשבה אז שמסלול הקידום שלה יהיה כל כך מהיר, אבל בדיוק שנה לאחר מכן היא כבר הושבעה כשגרירת ארצות הברית באו"ם. הנשיא טראמפ ידע אז שיש לו מוציאה לפועל שלא עושה חשבון לאף אחד. מרגע כניסתה לבניין האומות המאוחדות בניו יורק, הפכה היילי לדמות דומיננטית. היא מתחה ביקורת על הרוסים, הסורים, הסינים, לא חסכה במילים והייתה בקשרי עבודה צמודים עם מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש.

באפריל 2017 היא הציגה בפני מועצת הביטחון של האו"ם תמונות של ילדים מתים. "זה לא פייק ניוז", אמרה לנוכחים. "זו תוצאה של משטר סורי ברברי וחסר אנושיות. תוצאה של כישלון הרוסים להתחייבות הבינלאומית שלהם להסרת הנשק הכימי בסוריה". היילי הייתה מאלה שלחצו על הסינים לתמוך בסנקציות הנוקשות שהפעילה ארצות הברית נגד קוריאה הצפונית, ומספרים שבדלתיים סגורות היא עוד יותר קשוחה. היילי דורשת תשובות מהירות, מיידיות ובדרך כלל מצליחה לחלץ את מבוקשה. אנשים הגדירו אותה כטיפוס בועט, אבל עם חיוך על הפנים.

אם ישראל מצאה בטראמפ כשותף לדרך, היילי הייתה בת ברית מהרגע הראשון ועצם בגרון עבור הרשות הפלסטינית, או כמו שהגדירה הפוליטיקאי הוותיק סאיב עריקאת, "שגרירת השנאה". היילי לא הסתירה בעד מי היא בהתמודדות ארוכת השנים. אחרי ביקור בישראל היא אמרה: "נסעתי לראות בעצמי את הארץ שעליה האו"ם מבזבז חצי מזמנו, למרבה הצער. אני לא צוחקת, זה מגוחך. עושה רושם שחצי מהדיונים כאן הם סביב ישראל וחצי עוסקים ביתר המדינות".

היילי במנהרות חמאס. צילום: מתי שטרן, שגרירות ארה"ב

במאי השנה, אחרי שעל הגבול נהרגו 58 עזתים ביום עימותים קשה עם כוחות צה"ל, נערכה ישיבה במועצת הביטחון והיילי אמרה לנוכחים: "אני שואלת את הקולגות שלי כאן, מי בינינו היה מקבל פעילות כזו על הגבול שלו? אף אחד. אף מדינה בחדר לא הייתה מתנהגת באיפוק רב יותר מאשר ישראל". כשהשגריר הפלסטיני, ריאד מנסור, ביקש לומר את דברו, היילי יצאה מהחדר בהפגנתיות כשהיא משאירה אותו בהלם מוחלט.

היילי נשאלה בכנס גדול של יהודי ארצות הברית מה עמדתה בסכסוך הישראלי־פלסטיני וענתה: "נפגשתי עם הנציגים הפלסטינים באו"ם ואמרתי ‘תראו, אנחנו רק רוצים שיהיה איזון, שיהיה הוגן'. ביקשתי שלא יערמו קשיים נוספים שעלולים לגרום להתנגשות עם ישראל, אבל במקביל הודענו שלא נוכל לתמוך בהם אם לא יישבו ליד השולחן וייכנסו למשא ומתן".

מנסור, השגריר הפלסטיני, היה מיואש מגישתה של היילי. "הכתובת נמצאת על הקיר", הבהיר. "ירושלים לא על השולחן, הפליטים גם בחוץ, אונר"א מחוסלת מאחר שהם קיצצו בהקצאות. במקביל ההתנחלויות הן פחות או יותר מוצר מוגמר, ופתרון שתי המדינות לא נמצא על סדר היום. אם הגישה הזו מייצגת את הממשל האמריקאי, על מה כבר נשאר לדון?".

אור הזרקורים כוון יותר ויותר לעברה של היילי ואולי גם היא החלה להסתנוור מהאור שם למעלה. באחד מהראיונות הטלוויזיוניים שנתנה הכריזה שארצות הברית תטיל סנקציות חדשות על רוסיה, הצהרה שהבית הלבן מיהר להתנער ממנה. לארי קודלו, היועץ הכלכלי הבכיר של הנשיא, יצא ואמר שכנראה היה מדובר בבלבול רגעי של השגרירה, אבל היילי מיהרה להגיב: "עם כל הכבוד, אני לא מבולבלת".

הרצון של היילי להיות דומיננטית ולא רק מדבררת הקנה לה לא מעט אויבים בסביבתו הקרובה של הנשיא. רקס טילרסון, ששימש עד פיטוריו בחודש מרץ כמזכיר המדינה, היה במשך תקופה מסוימת בריב איתה, וגם עם מחליפו מייק פומפאו התגלתה מתיחות לא נעימה. אפשר להוסיף לרשימה העוינת גם את ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי.

שני האחרונים מונו לתפקידם רק במהלך השנה האחרונה, וייתכן שהיילי הבינה שמעמדה כבר לא יציב כמו שהיה, או כמו שהיא אמרה בזמנו, "יש שריף חדש בעיירה". באוקטובר האחרון יצאה ההודעה המפתיעה שהיילי תסיים את תפקידה באו"ם בסוף השנה. הנשיא טראמפ, שזכה לראות לא מעט אנשים קרובים עוזבים את הכוורת, אמר שהצעד דווקא היה צפוי.

"דיברנו על זה לפני שישה חודשים, אולי אפילו שנה", הנשיא סיפר אחרי צאת ההודעה. "היא רצתה להישאר בתפקיד כשנתיים, מה שהיא אכן עשתה. ניקי היא חברה שלנו וביצעה את עבודתה על הצד הטוב ביותר. היא רוצה להיכנס לסקטור הפרטי וכנראה שתרוויח שם הרבה כסף". ברט ברואן, שהיה מאנשי ממשל אובמה, דווקא לא התייחס בכזו קלות לשינוי הדרמטי. "באו"ם אין מצב כזה שאתה מוצנח לתפקיד ומיד משפיע", אמר. "העזיבה שלה באמצע תהליך משאירה את ארצות הברית פגיעה בזמנים לא קלים".

אחת הספקולציות להתפטרות המפתיעה הייתה שהיילי אכן זקוקה להרבה כסף, כמו שהנשיא אמר. מסעות הבחירות שעברה היו יקרים, ובפרסומים שהופיעו בארצות הברית נכתב שהיא ובעלה אף פעם לא היו עשירים גדולים. ב־2015 נכנסו לחשבון הבנק של הזוג 170 אלף דולר, שנה לפני כן 190 אלף דולר. המשרה באו"ם מכניסה להיילי 180 אלף דולר בשנה, אבל בארצות הברית מעריכים שחובותיה נעים בין חצי מיליון למיליון דולר, כשהיום עם הרזומה והפרסום הרב היא בקלות יכולה להרוויח משכורת בת שבע ספרות בשנה.

רק שההערכה היא שזה לא סוף הסיפור של האישה המוכשרת בפוליטיקה האמריקאית. היא אומנם הבטיחה שלא תתמודד על הנשיאות בבחירות של 2020, לא תצא לקרב ראש בראש מול הבוס, אבל צריך לזכור שגם בסיום הקדנציה הבאה היא תהיה בסך הכל בת 52, ולהזכירכם, טראמפ הושבע לנשיאות אחרי שחצה כבר את גיל ה־70.

היילי השאירה חותם, על זה אין ויכוח. "כעת מכבדים את ארצות הברית", היא הדגישה. "יכול להיות שיש מדינות שלא אהבו את מה שעשינו, אבל הן כיבדו. הן יודעות שאם אמרנו שנעשה משהו, אנחנו נבצע". אין ספק שהמעשים והאישיות הדומיננטית יעשו את שלהם. השם היילי ימשיך לרחף כאפשרות לנשיאה ראשונה למעצמה החזקה בעולם. בינתיים, היילי לא הכריזה על כוונותיה לעתיד, שומרת את הקלפים צמוד לחזה, אבל באמזון, תמורת 16.99 דולר תוכלו כבר היום לקנות חולצת טי־שירט חגיגית, "ניקי היילי - 2024".